ילדת לפני חודשיים את התינוק האהוב שלך. תינוק שייחלת לו זמן רב, תינוק מתוכנן, תינוק מושלם.
הלילה הזה לא היה מושלם כל כך.
הוא כבר בן חודשיים וחצי וסובל נורא מגזים. חצי מהלילה חיבקת אותו, עשית לו עיסוי בטן, קפצת על כדור פיזיו, הנקת, העלת לגרעפס, הנקת והרמת והלכת איתו בידיים..
קמת עם גב כאוב ותפוס וראש שמרגיש ריק לחלוטין. בעלך ניסה לעזור לך, באמת ניסה, אבל אין לו כל כך מה לעשות. התינוק נרגע רק בידיים שלך, רק עלייך.
בבוקר הוא עזב לעבודה ואתם נשארתם לבד.
את עצבנית ובעיקר מתוסכלת מהנדנודים שלו. מחוסר עצמאות שלו. את גם כועסת על עצמך כי את לא רוצה להיות עצבנית עליו. את לא רוצה לחשוב על החצי שעה שבה הוא ירדם (עליך) ותהיה לך דקה של חצי נחת.
את רוצה להיות אמא טובה, להבין מה הוא צריך, להרגיע אותו בקלות, להרדים ולהניח לעריסה לשעה לפחות.
את רוצה להרגיש שאת בשליטה, לפחות קצת.
את, שהיית כל כך עצמאית ובטוחה בעצמך לפני הלידה, פתאום מרגישה חוסר אונים מוחלט.
איפה הן אותן האמהות שנהנות מחופשת לידה?
מי הם אותם התינוקות היונקים שנרגעים בקלות ממוצץ, כששלך יורק אותו תוך שניה?
מי הם אותם התינוקות שיודעים לשלב בקבוק והנקה בלי לפגוע בהנקה, ולמה התינוק שלך אינו ביניהם?
איך מייצרים תינוק שיודע לישון במיטה ולא זקוק למגע רציף של אמא?
למה רק התינוק שלך מתחיל לצרוח בשנייה שאת משכיבה אותו?
למה ההנקה אצל כולן היא חלום ורק את נלחמת בשיניים?
כולם מדברים על האינסטינקטים הנפלאים של אמא, ולמה רק את מרגישה שאין לך אותם?
הכי קשה בעיני זו לא העייפות או ההנקה או העובדה שלא התקלחת כמו שצריך כבר יומיים.
הכי קשה זו התחושה שמשהו בך לא עובד.
שאת היית אמורה לדעת, שכולן יודעות איך לתפעל ואיך לתקתק את העניינים ורק את לא.
שאת, שממש רצית להיות אמא, היית צריכה להרגיש אחרת בתוך האימהות הזו.
בפועל את יושבת על הספה, עם חולצה מוכתמת מחלב, שיער אסוף ברישול, תינוק ישן שהאוזן שלו נדבקה ליד שלך וכבר עשתה שם קעקוע..
מדוע אימהות מרגישה קשה?
הסוד הוא… שמכרו לך אשליה.
התינוק שלך הוא לא מיוחד במובן הזה, וגם האמהות שלך אינה יוצאת דופן.
אמהות רבות מרגישות בדיוק את מה שאת מרגישה. תינוקות רבים מתנהגים בדיוק כמו התינוק שלך. בוכים, מווסתים רק על אמא שלהם, רוצים לישון על אמא, מתעוררים בעריסה.
הם יונקים בתדירות גבוהה ולא תמיד נרגעים עם מוצץ. הם לא תמיד מאפשרים לך לאכול בשתי ידיים או מאפשרים לך לעשות משהו…
זה הסוד. את לא היית אמורה לעשות את זה לבד והאמת שלאורך ההסטוריה לא עשינו את זה לבד.
אני לא מדברת על מנקה שמגיעה פעם בשבוע או אפילו מבשלת קבועה (מי שמע על הפינוק הזה?)
אני מדברת על המנוחה מהתינוק ומהמגע הרציף. אבל לא עריסה, לא טרפולינה, לא מוצץ ולא כף יד רובוטית שנותנת פליקים מרגיעים "בדיוק כמו אמא" (או ככה לפחות מוכרים את זה בפרסומת).
אדם אחר, בשר ודם, שמכניס את התינוק למנשא, יוצא איתו לטיול או למשימות היום שלו.
אישה אחרת שמבשלת ומסדרת איתך את הבית או יוצאת איתך לקניות או לטיול או ללקט פירות יער, כי צריך להשיג אוכל.
הצרכים של התינוקות שלנו לא השתנו וגם הצרכים שלנו לא השתנו.
רק המציאות השתנתה.
אשליה נוספת שמוכרים לנו היא אינסטינקטים אימהיים. אם בא לך לקרוא, יש לנו כתבה נפרדת עליהם כאן.
אז אני אומר את הברור מאליו שלצערי ממש לא היה ברור כשהחזקתי את התינוקת שלי.
אף אחת מאיתנו לא תדע לתת מענה מושלם שימנע כל בכי והתינוק שלנו גם לא זקוק למענה מושלם כזה.
התינוקות שלנו לא מחפשים אמא מושלמת. הם לא נולדים עם טבלת אקסל שבה הם מסמנים כמה פעמים היום ניחשת נכון, כמה פעמים איבדת סבלנות, כמה פעמים ענית מהר וכמה פעמים הלכת לשירותים לבד, בדיוק בזמן שהיו צריכים לינוק.
הם נולדים תלויים בנו, מחוברים אלינו וזקוקים לנו.
היקשרות היא הרבה מעבר לאהבה. היא כח משיכה מלא עוצמה שבלעדיו אין חיים והתפתחות.
התינוקות שלנו מחפשים את הקשר הזה מרגע הלידה ואנחנו כל עולמם. גם כשאנחנו עייפות, עצבניות, לחוצות ואין לנו מושג מה לעשות.
מעצם זה שאת מחבקת, מתבוננת בו, מדברת אליו (גם אם את אומרת "מתוק, אני לא יודעת למה אתה בוכה"), את מווסתת אותו.
את נושמת כדי להרגיע את עצמך, בזמן שאת מחבקת אותו? את כבר עוזרת לו, גם אם אין לך מושג קלוש מדוע קשה לו.
מה חסר לאימהות? ידע ובטחון בעצמנו
מעבר לאשליה של "כולן עושות את זה בקלות וגם את צריכה", יש לנו בעיה פרדוקסלית של חוסר ידע בגלל עודף ידע.
מדינת ישראל נחשבת למדינה אוהבת תינוקות. אנחנו אוהבים תינוקות, יש לנו משפחות מרובות ילדים. אנחנו אוהבים להרים גבה על אנשים שלא עושים ילדים. אנחנו ידועים בשאלות חודרניות כמו "אז מתי?" שכל זוג נשוי טרי נשאל בערך חמש דקות אחרי החתונה.
אבל למרות כל האהבה הזאת לתינוקות, בעולם המודרני שלנו אנחנו לא באמת מכירים תינוקות.
מתי יצא לך להיות ליד רך נולד למשך יום שלם?
אני לא מדברת על להחזיק תינוק של חברה עשר דקות בבית קפה כשהוא רגוע, נקי ומריח טוב. לא לראות תינוק בעגלה בקניון. לא לעשות קוצי מוצי לאחיין בארוחת שישי.
אני מדברת על היכרות אמיתית עם תינוק, עם הצרכים שלו, התנהגות שלו ביום ובלילה.
על החוסר נוחות של להפגש עם חברה טובה ב"שעת המכשפות" (שעת בכי ללא סיבה, שווה לקרוא על זה כאן).
אנחנו רואות פרסומות עם תינוקות שמנמנים ולחיים ורדרדות שצוחקים בהנאה מהדגדוג של אמא. אנחנו שומעות על תינוקות ש"ישנים לילה שלם מגיל חודש". אנחנו נכנסות לחנויות ילדים ורואות חדרים קסומים, מיטות מעוצבות, מוביילים, טרמפולינות, צעצועי התפתחות בגיל שבו אף אחד לא צריך אותם, שמיכות מרדימות, עריסות מתנדנדות, מצלמות, מוניטורים, ואינסוף מוצרים שמבטיחים לנו עוד קצת שליטה ובטחון.
כבר הזכרתי את המילה "אשליה" נכון?
כי אז נולד תינוק אמיתי, זה שלא יודע שהוא נולד בשנת 2026.
הוא לא יודע שהוא אמור לישון בעריסה המושלמת שקנית לו, הוא לא יודע שהשקעת במובייל, הוא לא מתרשם מהחדר המעוצב.
הוא רוצה אותך והוא רוצה אותך 24\7. ביקום מקביל הוא היה רוצה עוד מבוגרים ואחים בוגרים שיכירו אותו מהלידה, יחבקו ויצרפו אותו ליומיום שלהם. אבל יש לו רק אותך ולכן את הצרכים שלו הוא מפנה אליך בלבד.
זה מרגש, זה מדהים, זה קשה ברמות.
אנחנו מוקפות בשיווק ופרסום של מוצרים שמפתחים אצלנו ציפיות שרחוקות מאוד מהחיים האמיתיים עם תינוק.
מוכרים לנו עצמאות של תינוקות עוד לפני שהם מסוגלים להחזיק את הראש.
מוכרים לנו פתרונות לפני שמישהו בכלל הסביר לנו מה נורמלי.
מוכרים לנו שינה, שקט, סדר ושליטה, בזמן שהתינוק שלנו מביא איתו תלות, קצב איטי והרבה מאוד חוסר ודאות.
אנחנו חיים בתרבות שקשה לה להחזיק מורכבויות. אם את מתלוננת שהנקה קשה לך, צריך לפתור את הבעיה, כלומר להיפתר מהנקה. אם בחרת להאריך חופשת לידה וקשה לך עם התינוק לבד אז צריך לפתור את הבעיה..
אנחנו תרבות מתלוננת שלא יודעת להכיל רגש של תסכול. במקום הקשבה אנחנו מתקתקים פתרונות.
בוכה? יש מוצץ. צריך טפיחות? יש את כף היד הרובוטית. מתקשה לינוק? יש תמ"ל.
את בודדה? צאי לעבוד. משעמם לך איתו? הכניסי לגן.
לא אוהבת את הפתרונות שלנו? אז תפסיקי להתלונן ותמשיכי לסבול כי "בחרת בזה".
אתמול שמעתי משפט מדהים מבעלי. בשיחה עם חבר שלו הוא אמר לו: הטבע נתן לנו כלי מדהים להתמודד עם תסכול: דמעות. כלי מדהים שלמדנו עם השנים, איך לדכא אותו ופשוט לוותר עליו. כך גדלנו דורות מתוסכלים שמלמדים דורות מתוסכלים..
לא נולדים להיות אמא. זו מיומנות נרכשת עם זמן
אמהות היא טבעית, אבל היא נלמדת עם הזמן ואת צריכה זמן, כלומר סבלנות.
גם הנקה היא טבעית אבל אנחנו לא נולדות עם הידע איך להניק. זהו ידע שמועבר בצורה חברתית.
אינסטינקט אימהי או אבהי הוא תוצר של שאלות, של בלבול, של ניסוי וטעיה.
את לומדת שפה חדשה שלוקחת זמן.
חוץ מזמן את גם זקוקה לתמיכה. לא לפתרונות אלא לאנשים שיכולים להקשיב לקושי שלך, בלי לקפוץ לפתרונות שלא רלוונטיים עבורך, בלי להחליט עבורך מה נכון או לא נכון.
האם יש אנשים כאלה בחייך?
החסרון של העידן המודרני, במקרה הזה, יכול להוות גם יתרון שלו. ההתפתחות הטכנולוגית שמאפשרת לך למצוא קהילה תומכת גם מרחוק.
מה עוד כדאי לעשות?
לקבל כמה שיותר הבנה ריאלית מה זה תינוק. לא רק איזה עגלה לקנות ואיך לארגן תיק לחדר לידה. להבין איך נראים הימים הראשונים. איך נראית הנקה בתחילת הדרך. מה נחשב נורמלי בשינה של תינוקות. למה תינוקות רוצים ידיים.
למה זה בסדר לא להבין מדוע הוא בוכה אבל כן חשוב להגיב לתינוק שלנו.
להבין שתינוק חייכן שאף פעם לא בוכה, נרדם עצמאית, אוכל פעם בשלוש שעות ובשאר הזמן ישן או משחק לבד, זו דמות מהפטנזיות שלנו. זה גם הבן של הילדה הכי מעצבנת בכיתה שלך. היא עדיין מעצבנת, גם בגיל 30.
הדבר השני הוא לצאת מהקופסה.
לא להגיד "בחיים לא" על משהו, לפני הלידה.
אני מדברת גם על לינה משותפת, על חיים ללא מוצץ, על הנקה לפי דרישה, על מנשא, על הירדמות בידיים, על שינוי תוכניות שלך. אני מדברת גם על תמ"ל, לינה נפרדת, מטפלת מגיל צעיר ועוד.
הנקודה היא לא שכולן צריכות לעשות אותו דבר ואת לא חייבת להיות האמא שחשבת שתהיי לפני שילדת.
הדבר האחרון, כבר הזכרתי קודם, הוא ליצור קבוצת תמיכה.
אני לא יודעת איך להדגיש את הנושא הזה מספיק.
לא רק אנשי מקצוע, יועצות הנקה, שינה ובלוגריות מדהימות כמוני :))
את צריכה נשים שנמצאות איתך בתוך אותה סירה, שאפשר לדבר איתן על פיפי-קקי וזה יהיה מרגש עבורן. כאלה שתכתבי להן ב2:00 בלילה והן יענו כי גם הן בדיוק מניקות עכשיו.
לפעמים חופשת לידה זו ההזדמנות עבורנו להרחיב את העולם שלנו בדיוק ברגע שבו הוא עלול להצטמצם לארבעה קירות וספה.
למזלי, אני מצאתי קבוצת פייסבוק מדהימה עם נשים תומכות ובעלות ניסיון עוד בהריון. את קבוצת הווטסאפ שלי בניתי כשהתינוקת היתה בת חודש וחצי. הקבוצה פעילה גם עכשיו, 10 שנים אחרי.
כתבתי הרבה, אז כמה מילות לסיכום:
את לא אמא רעה. אין איזה "סוד" שעוד לא גילית.
התינוק שלך הוא לא תינוק בעייתי.
תחושת הבדידות, חוסר האונים וחוסר השליטה הן רגשות נפוצים מאוד בקרב אמהות, במיוחד בתחילת הדרך.
אנחנו יצורים חברתיים. אנחנו לא אמורות לגדל תינוקות לבד, מאחורי דלת סגורה, עם CHAT GPT ביד אחת ותינוק צורח ביד השנייה.
אל תישארי לבד ואם יש צורך – תבני את השבט הקטן שלך מאפס. פיזי, אונליין – זה לא משנה.
העיקר שיהיה כי רק ככה, בתוך קהילה תומכת, עם מבטים חומלים של אחרות, נלמד להיות חומלות כלפי עצמנו וכלפי התינוק שלנו, ולא רק לשרוד את האימהות אלא גם להנות ממנה.
וזה מה שאני הכי מאחלת לכן:
תהנו מהאימהות!
בא לכן להשאיר טיפים לאימהות טריות או לשתף את המחשבות שלכן? תגיבו בתגובות.
אלכסנדרה אורלוב,
מייסדת הורות מחבקת
2 תגובות
ואו אלכסנדרה איזו כתבה נהדרת ומפורטת!!
לא הצלחתי להפסיק לקרוא אותך🩷
תודה, ריגשת אותי מאוד!