שקר הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר להתנהגות לא ראויה, אבל קונפבולציה (תופעה נוירו-קוגניטיבית שבה אדם ממציא פרטים, מעוות אירוע מבלי להיות מודע לכך שזה לא נכון) היא התנהגות סטרס. האתגר הגדול כשאנחנו מנסים לעזור לילד לפתח כנות הוא לזהות מתי מדובר באחד ומתי באחר, ולדעת כיצד נכון להגיב כאשר מדובר בקונפבולציה.
פינוקיו ראה מרחוק את השוטר וניסה בכל כוחו לברוח בין רגליו של האיש הגדול, אך ללא הצלחה. השוטר תפס אותו באפו, שהיה ארוך במיוחד ונראה כאילו נוצר בדיוק לשם כך, והחזיר אותו אל מאסטרו ג׳פטו. הזקן הקטן רצה למשוך באוזניו של פינוקיו. תארו לעצמכם מה הרגיש כשחיפש אותן וגילה ששכח ליצור אותן! כל שנותר לו היה לתפוס את פינוקיו בעורפו ולקחת אותו הביתה. בעודו עושה זאת, ניער אותו פעמיים או שלוש ואמר בכעס: ״אנחנו חוזרים הביתה עכשיו. כשנגיע הביתה, נסגור את העניין הזה!״ כששמע זאת פינוקיו, הוא השליך את עצמו על האדמה וסירב לעשות צעד נוסף. אדם אחר אדם התקבצו סביב השניים. אחד אמר כך ואחר אמר אחרת. ״בובה מסכנה,״ קרא אחד האנשים. ״אני לא מתפלא שהוא לא רוצה לחזור הביתה. ג׳פטו בוודאי יכה אותו ללא רחמים, הוא כל כך מרושע ואכזר!״ ״ג׳פטו נראה כמו איש טוב,״ הוסיף אחר, ״אבל עם ילדים הוא עריץ אמיתי. אם נשאיר את הבובה המסכנה בידיו, הוא עלול לקרוע אותה לגזרים!״ הם אמרו כל כך הרבה, עד שלבסוף השוטר סיים את העניין בכך ששחרר את פינוקיו וגרר את ג׳פטו לכלא. הזקן המסכן לא ידע כיצד להגן על עצמו, ובכה ויילל כמו ילד. ״ילד כפוי טובה! לחשוב שהתאמצתי כל כך להפוך אותך לבובה מחונכת! ובכל זאת, מגיע לי. הייתי צריך לחשוב על זה יותר לעומק.״
איך מגדלים ילד שלא משקר?
בידיו של וולט דיסני, מוסר ההשכל של פינוקיו הוא פשוט למדי: אמור את האמת ותתוגמל בחיים, ובמקרה של פינוקיו, בחיים ממש. אבל כוונותיו המקוריות של קולודי היו מורכבות הרבה יותר. הסיפור הוא בחלקו אלגוריה פוליטית ובחלקו טקסט חינוכי, ולעיתים, כמו בקטע שלמעלה, הוא נקרא כמעט כמו וידוי אוטוביוגרפי. על פי המסופר, קולודי עצמו, שהיה חשוך ילדים ונוטה לרגזנות, דמה במידה מסוימת לג׳פטו שמתואר כאן. והחשוב מכל: השאלה המטרידה שקולודי מעלה הולכת לאיבוד לחלוטין בגרסה של דיסני – עד כמה זהו סיפור על פינוקיו, ועד כמה זהו בעצם סיפור על ג׳פטו?
הדילמה של קולודי/ג׳פטו היא הדילמה שעומדת בפני כל הורה: איך מגדלים ילד ישר ולא רק בובה שמתנהגת יפה? אבל מנקודת המבט של Self-Reg, השאלה הזאת מעלה כמה שאלות יסוד:
- מדוע, במונחים של ויסות עצמי, כנות חשובה כל כך לרווחתו הכוללת של הילד?
- כיצד נרתיע ילד מלשקר כדי להימנע מצרות (״שקר אנטי-חברתי״), ובו בזמן נלמד אותו מתי ומדוע דווקא ראוי לשקר (״שקר פרו-חברתי״)?
- מדוע לילדים מסוימים קשה כל כך לצמוח מעבר לשקר אנטי-חברתי, או ללמוד שקר פרו-חברתי?
- והחשוב מכל: כיצד נעזור לילד שמתנגד שוב ושוב לפתח רצון להיות כן, ולא רק להפוך ליותר כנוע?
השאלה האחרונה חשובה במיוחד כאשר מדובר בילד שממשיך בעקשנות לשקר כשהוא מתעמת עם מעשה שעשה. לפי התפיסה הסמכותנית, ילד כזה זקוק למשמעת עקבית ונוקשה. על פי צורת החשיבה הזאת, הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות הוא להיות מתירנים, בהנחה שזה לא היה מלכתחילה מקור הבעיה. אבל המחקר של ויקטוריה טאלוור וקאנג לי מלמד שעלינו לנהוג בזהירות רבה יותר. באחד המחקרים הם הראו כיצד סביבה מענישה עלולה דווקא לעודד חוסר כנות. במחקר מאוחר יותר, טאלוור ועמיתיה הראו שהדגשת היתרונות החיוביים של אמירת אמת יעילה משמעותית יותר בקידום כנות מאשר הדגשת ההשלכות השליליות של שקר.
אם המטרה שלנו באמת היא לעזור לילד שמתקשה להתקדם בדרך הזאת, אנחנו צריכים להבין מה עלול לחסום אותו וכיצד אפשר לעזור לו להתגבר על המכשול. מעל הכול, אנחנו רוצים להימנע ממצב שבו ההתנהגות השלילית מתקבעת ומובילה בהמשך להתפתחות של הפרעה סוציופתית המאופיינת בהיעדר תחושת אשמה בעת שקר. כאשר מגיעים לנקודה הזאת, האפשרויות לשינוי מצטמצמות מאוד.
אבל אחד מעקרונות היסוד של Self-Reg הוא שאין הכרח שזה יקרה, ושאפשר להפוך את המעידות של הילד להזדמנות חיובית ללמידה. הדבר נכון במיוחד לגבי שקר. הבעיה היא שכנות כשלעצמה אינה יכולה להיווצר פשוט על ידי יצירת פחד חזק מפני שקר. אין ספק שפחד מעונש יכול להיות מניע רב עוצמה, אבל בפני עצמו הוא עושה מעט מאוד כדי לקדם ״צמיחה מוסרית״, ואף עלול לעכב אותה.
הצעד הראשון בעזרה לכל ילד, ולא רק לילד שמתקשה, הוא להבחין בין התנהגות לא ראויה לבין התנהגות סטרס. המפתח להתנהגות לא ראויה הוא שהילד פעל בכוונה ויכול היה לפעול אחרת: הוא ידע שאסור לו לעשות משהו והיה מסוגל לרסן את עצמו. אנחנו רואים אותו כמי שפעל מהסיבות ה״לא נכונות״, למשל משום שהיה אנוכי, ערמומי או חסר שליטה עצמית. לכן אנחנו מענישים התנהגות לא ראויה: משום שאנחנו מנסים לעצב את אופיו של הילד, לעזור לו לפתח תחושה של נכון ולא נכון ולרכוש משמעת עצמית.
אבל במקרה של התנהגות סטרס, הילד אינו מודע לחלוטין למה שהוא עושה או מדוע הוא עושה זאת. היכולת שלו לפעול אחרת או לרסן את עצמו מוגבלת. הוא לא פעל כך מהסיבות ה״לא נכונות״; למעשה, הוא כלל לא פעל מתוך סיבה מודעת. במקום זאת, ההתנהגות שלו הופעלה על ידי מערכות עמוקות במוח, שכאשר הילד נמצא תחת עומס סטרס גבוה מדי, גוברות על חלקים בקליפת המוח הקדם-מצחית ואף מעכבות אותם – אותם חלקים שנדרשים כדי לחשוב על מה שאנחנו עושים או כדי להימנע מפעולה מתוך דחף שלילי. כשמענישים ילד על משהו שהיה למעשה התנהגות סטרס, כל מה שאנחנו עושים הוא להוסיף לעומס הסטרס שלו – וגם לשלנו.
התנהגות לא ראויה לעומת התנהגות סטרס
שקר הוא הדוגמה המובהקת להתנהגות לא ראויה: אמירה שקרית מכוונת שנועדה להימנע מעונש או לשרת אינטרס אישי. אבל הבעיה הגדולה מבחינת החִברות של הילד היא שלמרות ששקר הוא מקרה ברור של התנהגות לא ראויה, לפעמים הילד למעשה עושה קונפבולציה, וכפי שנראה, זו התנהגות סטרס. ולא פעם, מה שמתחיל כשקר הופך לקונפבולציה.
הנקודה האחרונה קריטית. הבעיה הגדולה של מבוגרים כאשר ילד משקר היא שלא משנה מה מתרחש במוחו של הילד, הפעולה שלו כמעט תמיד מעוררת בנו כעס, במיוחד כאשר ההתנהגות חוזרת על עצמה או כשהשקר בוטה. אבל אם הכעס שלנו מנהל את מה שאנחנו אומרים או עושים, אנחנו מסתכנים בכך שנשלח את הילד למצב של הילחם-או-ברח ונחבל בכל הזדמנות לצמיחה מוסרית. זה, למעשה, לב העניין אצל קולודי והסיבה לכך שהמסר העמוק בסיפור נוגע לג׳פטו לא פחות משהוא נוגע לפינוקיו.
בדרך כלל מה שקורה הוא שאנחנו דורשים מהילד ״לומר את האמת״ ומאיימים עליו בתוצאות חמורות אם לא יעשה זאת. אבל אם לוחצים מספיק חזק על ילד, אפשר לדחוף אותו לקונפבולציה. במובן הצר, המונח ״קונפבולציה״ מתייחס לתופעה מסקרנת שנראית אצל מטופלים עם סוגים מסוימים של פגיעה מוחית שפוגעת בזיכרון או במודעות העצמית. כששואלים אותם מדוע עשו משהו שהם כלל אינם מודעים לכך שעשו, או לא עשו, הם יוצרים סיפור משכנע מאוד. אין כאן כוונה מודעת להטעות. נראה שמדובר בתוצר של דחף אנושי בסיסי לראות את עצמנו, ושאחרים יראו אותנו, כיצורים רציונליים השולטים במעשיהם.
כבר איבדתי את הספירה של מספר הילדים ובני הנוער שראיתי כשהם לכודים בקונפבולציה. הסיבות לכך יכולות להיות מורכבות: לא רק משום שהם נכנסו למצב של הילחם-או-ברח, אלא לעיתים קרובות גם כמנגנון הגנה, למשל כדי לשמר תחושת זהות או הערכה עצמית. הבעיה היא שמה שאולי התחיל כאקט של שקר הוביל לסוג של אמנזיה מגוננת, או לבנייה של זיכרון כוזב שבו, כמובן, הם חפים לחלוטין מאשמה. זו הסיבה שהם יכולים ״לשקר״ בצורה משכנעת כל כך: משום שבמובן הפסיכולוגי המלא של המילה, הם כבר אינם באמת משקרים. הם באמת אינם זוכרים שעשו משהו לא בסדר, או שהם מאמינים לחלוטין בחפותם ומשוכנעים שמאשימים אותם שלא בצדק במשהו שלא עשו.
מה שעלינו לזכור כאשר זה קורה הוא שהמטרה היא צמיחה מוסרית של הילד, ולא פשוט לגרום לו להודות באמת. עבור ילד שנמצא בקונפבולציה, ה״אמת״ הופכת למה שהוא מאמין שהיא, וכוחנות רק תדחוף אותו למצב של קיפאון. ובכל זאת, הגישה הסמכותנית למשמעת מתעקשת שלטובת הילד עצמו צריך להכריח אותו להודות באמת. לעיתים קרובות מדי, מה שקורה אז הוא שהקיפאון של הילד מפורש בטעות כציות, וכל הזדמנות לפתח כנות הולכת לאיבוד. הילד או המתבגר נשאר תקוע בשלב מוקדם מאוד של ההתפתחות החברתית.
מלכודת של סטרס
שקר מתחיל בערך בגיל שנתיים עד שלוש כדרך להימנע מלהסתבך. מעניין לציין שהגרסה המותאמת של "משימת העמידה בפיתוי", שבה משתמשים חוקרים כדי לחקור את התפתחות השקר, היא למעשה סוג דומה מאוד של מבחן סטרס לזה שבו משתמשים במחקר המרשמלו.
ככל שילדים גדלים הם נעשים מיומנים יותר בשקר: הם לומדים להיצמד לסיפור, להוסיף פרטים משכנעים, לשלוט בהבעות הפנים ולשמור על קשר עין. היכולת הזאת מתפתחת במהירות. הבעיה היא שהם משתמשים בכישורים האלה כדי להתמיד במה שביסודו הוא תגובה ילדותית מאוד לפעולה שנבעה, כנראה, מדחף ילדותי מאוד.
זה בדיוק כל העניין בצמיחה מוסרית: לעזור לילד להתקדם מעבר לשלב הלא בשל הזה, שאליו הוא נסוג בזמנים של סטרס מוגזם.
מבחינת Self-Reg, הסיבה העמוקה יותר לכך שהצמיחה הזאת חשובה כל כך היא ששקר מתמשך הופך לאסטרטגיית התמודדות לא מסתגלת. היא לא מסתגלת משום שהיא מחמירה את עומס הסטרס של הילד בכל חמשת התחומים של מודל Self-Reg. עצם המאמץ להחזיק בשקר הופך לגורם סטרס משמעותי, וזה גם העיקרון שמאחורי גלאי שקר: הם נועדו לזהות עלייה בפעילות של מערכת העצבים הסימפתטית של האדם, ללא קשר למה שהוא אומר או למה שהוא מציג על פניו.
זו בדיוק הסיבה שילדים ובני נוער, וגם מבוגרים שסבלו מפגיעה עצבית, עושים קונפבולציה: זו פעולה רפלקסיבית שנועדה להפחית סטרס. מדובר בסטרס של לא לדעת מדוע עשית משהו, או של להיתפס אחרי שעשית משהו שבעומקך אתה יודע שלא היית אמור לעשות.
הילד במצב הזה לכוד במלכודת סטרס: אמירת האמת היא גורם סטרס עצום, אבל גם השקר הוא גורם סטרס. מוח שעדיין אינו בשל, ושכמעט תמיד כבר מתמודד עם עומס סטרס גבוה מדי, נקלע למצב שבו קונפבולציה עשויה להיראות כמו הדרך היחידה החוצה.
במצב כזה הילד נוטה להתפרצויות לימביות, והנפוצה שבהן היא: ״לא אכפת לי!״
לעיתים קרובות מדי אנחנו מקבלים את האמירות האלה כפשוטן, במקום לראות בהן ביטוי לעוררות יתר. מבוגרים מוצאים את ההתפרצויות האלה מעצבנות אפילו יותר מהשקר עצמו: הם רואים בהן החמרה של ההתנהגות הלא ראויה, במקום לזהות אותן כהתנהגות סטרס טהורה. והכעס שלהם גורם להם להגביר עוד יותר את הסטרס, במקום לעשות את הדבר היחיד שיכול לעזור לילד לפתח יכולת לכנות: להפחית את העוררות הלימבית שלו. ילד או מתבגר יוכל לעבד את המסרים שלנו על חשיבות הכנות רק כאשר הוא מרגיש בטוח ומוגן. אבל אם הכעס מנהל את התגובה שלנו, ואם המערכת הלימבית שלנו ולא קליפת המוח הקדם-מצחית היא שמכתיבה מה נאמר וכיצד נאמר זאת, גם אנחנו נכנסים למצב של הילחם-או-ברח, צועקים או נסגרים רגשית. מערכת המעורבות החברתית מתפרקת לחלוטין, ואיתה גם כל סיכוי לטפח צמיחה מוסרית.
מה עלינו לעשות כשהילד משקר?
מובן שאין בכך לומר שעלינו להתעלם ממעשים לא ראויים. המשמעות היא שעלינו לכבות את האזעקה שנדלקה – גם אצלנו וגם אצל הילד – כדי שהילד או המתבגר יוכלו להתעמת עם החוויה וללמוד ממנה. ללמוד שיש דחפים מסוימים שצריך לעמוד בפניהם; שאנשים אחרים מייחסים ערך לכנות; ושקבלת אחריות היא בסופו של דבר פחות מלחיצה מאשר לברוח ממנה. לכל הילדים ובני הנוער יש רצון עמוק ללמוד את הדברים האלה ובכך לזכות באישורם של המבוגרים, אבל סטרס מוגזם חוסם את הדרך.
ראיתי כל כך הרבה דוגמאות למה שקורה כשהסטרס של הילד מופחת, אבל אחת מהן בולטת במיוחד: נערה בת 13 שלקחה כסף מארנקה של אמה והכחישה זאת בתוקף כאשר הוריה האומנים התעמתו איתה. אבל במקום לצעוק עליה או לאיים עליה, כפי שאביה עשה פעמים רבות בעבר ללא הצלחה, הוא שלח לה הודעת טקסט ובה הסביר בעדינות מדוע המעשה חמור ומה יהיו ההשלכות. אותה נערה, שעד אז הייתה כל כך מתנגדת, השיבה בשקט ״בסדר״ ולא התווכחה עם תנאי העונש. נראה שכאשר הוסר הסטרס של המפגש פנים אל פנים – סטרס שנוצר מבלי שהתכוונו לכך באמצעות טון הקול, שפת הגוף, הבעות הפנים והמחוות – האזעקה של המתבגרת כבתה, והיא הצליחה ללמוד מהחוויה ולעשות צעד חשוב בדרך לכנות.
הסיבה שהיא הצליחה לעשות את הצעד הזה הייתה שכאשר אביה כיבה את האזעקה שלה, הוא הצליח לעזור לה לצאת מן הקונפבולציה ולהתמודד עם הסטרס שהיא יצרה לעצמה. מנקודת מבט של Self-Reg, התוצאה הזאת ממחישה את הסיבה העמוקה ביותר לכך שחשוב כל כך לזהות את ההבחנה בין שקר לבין קונפבולציה: אי אפשר לעזור לילד או למתבגר ללמוד לווסת את עצמו אם הוא מתעקש שאינו לחוץ כלל. נקודה דומה נכונה גם לקונפבולציה שמופיעה במחלות נוירולוגיות: אי אפשר לגרום למטופל לעשות פיזיותרפיה אם הוא מתעקש שאין שום בעיה בגפה משותקת. בשני המקרים, טיפוח תחושת ביטחון, ולא ״מנה קשה של מציאות״, הוא שמוביל לצמיחה – מוסרית וגם גופנית.
קולודי ראה את כל זה באופן אינטואיטיבי. יש רק פרק אחד בהרפתקאות פינוקיו שבו אפו של פינוקיו מתארך, והדבר אינו נגרם מעצם השקר אלא מהסטרס. למעשה, קולודי מטשטש בכוונה את הגבול בין סטרס לבין שקר, והלקח הגדול שניתן ללמוד מהמשל שלו הוא שפינוקיו וג׳פטו מוצאים את עצמם לכודים במעגל סטרס: מצב מקובע של חרדה משותפת שבו פינוקיו אינו מתקרב יותר לכנות וג׳פטו נותר מרוקן רגשית. אבל יחד הם לומדים להפחית את העוררות הלימבית – של עצמם ושל זה של זה – ובסוף הסיפור דווקא פינוקיו הוא שמרגיע את פחדיו של אביו ומוביל אותו בחזרה אל מקום בטוח.
זו מטאפורה עוצמתית לחשיבות של אמירת אמת במסע של כל ילד בתוך הקשר המווסת שבינו לבין המבוגרים המשמעותיים בחייו, ולמידת המאמץ שהמסע הזה עשוי לדרוש מחלק מהילדים.
על המחבר
סטוארט שנקר הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה ולפסיכולוגיה.
תרגום הכתבה נעשה באישור המכון TMC.
את כתבה המקורית ניתן לקרוא כאן.
אשמח לשמוע את המחשבות שלכם בנושא של שקרים
והאם הכתבה חידשה לכם או האירה באופן שונה את הנושא.
אלכסנדרה אורלוב
מייסדת הורות מחבקת
