לפעמים ילד יודע בדיוק מה מצופה ממנו, ובכל זאת לא מצליח לעשות את זה.
הסברנו לו שאסור להרביץ. הזהרנו שאם ידחף שוב, נלך הביתה. ווידאנו שהוא זוכר שכשנכנסים לבית של סבתא צריך לומר שלום. ועדיין, זה לא קורה.
הוא לא ילד רע. הוא ילד חמוד, סקרן, משתף פעולה רוב היום אבל ברגע אחד לא ברור הוא יכול להפוך לתוקפני וסוער או מתנתק, צורח ובורח..
גם אנחנו המבוגרים מכירים את זה. יש רגעים שבהם אנחנו מסוגלים לחשוב, להתאפק, לראות כמה אפשרויות ולבחור איך להגיב. ברגעים אחרים, במיוחד כשאנחנו עייפים, לחוצים או מוצפים, אותה יכולת פשוט מצטמצמת או נעלמת לחלוטין.
אחת הדרכים שבהן Self-Reg של פרופסור סטוארט שנקר עוזרת לנו להבין את השינוי הזה היא באמצעות מודל המוח המשולש.
חשוב לי להוסיף שזהו לא תיאור אנטומי מדויק של המוח וגם אף אחד לא טוען שיש לנו ממש שלושה מוחות נפרדים. זהו מודל, או אולי נכון יותר לומר מטאפורה, שעוזרת לנו להבין בצורה פשוטה משהו מורכב מאוד: איך מערכות שונות במוח ובגוף משפיעות על הדרך שבה אנחנו חושבים, מרגישים ופועלים, ובעיקר מה קורה להן תחת סטרס.
מאיפה הגיע מודל המוח המשולש?
מודל המוח המשולש מזוהה עם חוקר המוח פול מקלין, שפיתח אותו על בסיס עבודתו החל משנות ה־60.
הגרסה המוכרת של התאוריה חילקה את פעילות המוח לשלוש מערכות:
"המוח הזוחלי", שיוחס לתפקודי הישרדות בסיסיים.
"המוח היונקי", שקושר לרגש ולהתנהגות חברתית.
הניאו־קורטקס, שקושר לחשיבה מורכבת ולתפקודים קוגניטיביים גבוהים.
היום אנחנו יודעים שהמוח לא נבנה באבולוציה כמו עוגה בת שלוש שכבות, כשכל "מוח" חדש פשוט הונח מעל הקודם. גם סטיוארט שנקר מדגיש שהצגה כזו היא פישוט גס של הרעיון המקורי. מה שמעניין באמת הוא האופן שבו תהליכים עתיקים השתנו, התפתחו ונשזרו בתוך מערכות חדשות יותר לאורך האבולוציה.
כלומר, המדע התקדם, אבל הרעיון המרכזי עדיין יכול להיות שימושי מאוד.
אז למה ממשיכים להשתמש במודל?
כי רובנו לא חוקרות מוח וכדי להבין ילד שמתפרק מולנו אחרי שביקשנו ממנו משימה פשוטה או להבין תלמיד בכיתה ג שמקמט את דף העבודה שלו, זורק לפח ובורח מהכיתה, אנחנו לא צריכות לדעת למפות כל מסלול עצבי במוח.
אנחנו כן צריכות להבין עיקרון אחד חשוב:
המוח שלנו לא פועל באותה צורה בכל מצב.
כשאנחנו רגועים יחסית ויש לנו מספיק אנרגיה, מערכות שתומכות בחשיבה, תכנון, שפה, שיקול דעת ושליטה בדחפים יכולות לעבוד היטב.
ככל שעומס הסטרס עולה, מערכות אחרות יכולות לקבל יותר ויותר קדימות.
זה משנה את מה שאנחנו מסוגלים לעשות באותו רגע.
ב־Self-Reg משתמשים בשלושה צבעים כדי לעזור לנו לראות את השינוי הזה: מוח כחול, מוח אדום ומוח אפור.
המערכות מחוברות זו לזו ופועלות כל הזמן ביחד. מה שחשוב הוא להבין את הדינמיקה ביניהן ואת האופן שבו סטרס משנה אותה.
המוח הכחול: כשאנחנו יכולים לחשוב
"המוח הכחול" הוא דרך פשוטה להתייחס לתהליכים הקשורים יותר לפעילות של המוח פרה־פרונטלי.
אלה היכולות שאנחנו נוטים לצפות להן מילדים כל הזמן:
לעצור לפני שפועלים, לחשוב על התוצאה, להשתמש במילים, להקשיב להסבר, לזכור כלל, לפתור בעיה, לראות את נקודת המבט של האדם שמולנו, לבחור בין אפשרויות.
במילים פשוטות, זה המצב שבו יש לנו מספיק משאבים כדי לחשוב לפני שאנחנו פועלים.
וזה בדיוק המקום שבו הרבה מאוד גישות חינוכיות מתחילות. אנחנו מסבירים לילד למה אסור, מזכירים מה הוא היה יכול לעשות אחרת, מבקשים שיחשוב לפני שהוא פועל או מצפים שבפעם הבאה "יבחר אחרת".
יש פה הנחה סמויה גדולה מאוד: שהמוח החושב באמת זמין לו באותו רגע.
זו לא תמיד הנחה נכונה.
בסרטון למטה, סוזן הופקינס, מדגישה שרבות מהפרקטיקות שלנו בהורות ובחינוך מניחות שאנחנו עובדים עם "מוח כחול", כלומר עם יכולת לבחור, לשקול ולהפעיל שליטה קוגניטיבית. תחת עומס סטרס גבוה, היכולת הזאת יכולה להיות הרבה פחות זמינה.
המוח האדום: רגשות ועוררות גבוהה
"המוח האדום" מתייחס לתהליכים שאנחנו מקשרים למערכת הלימבית: רגשות וחיבור לאחרים.
הבעיה היא לא במוח האדום.
הבעיה מתרחשת כאשר כמות האנרגיות שיש לילד, לא מספיקה כדי להתמודד עם גורמי סטרס המציפים אותו.
שם האיזון בין המוח הכחול לאדום מופר.
כלומר הבעיה היא לא שהילד "לא יודע איך נכון להתנהג", וגם לא שהוא "בוחר לא נכון".
אלא כמה סטרס מופעל עליו מצד אחד וכמה אנרגיות זמינות לו מצד שני.
המוח האפור: כשההישרדות מקבלת קדימות
המונח "מוח אפור" מתייחס לתהליכים עתיקים יותר. אלו מערכות שמילאו לאורך האבולוציה תפקידים חיוניים מאוד בהישרדות ובוויסות הגוף.
כאן אנחנו פוגשות תגובות כמו fight, flight, freeze ו־fawn, (להילחם, לברוח, לקפוא, לרצות) אבל לא רק אותן. המערכות העתיקות האלה קשורות גם לתהליכים בסיסיים של ויסות, דאגה וטיפול באחר, רבייה ועוד.
כאשר סטרס מפעיל את המערכות האלה בעוצמה, המוח והגוף יכולים להתחיל לפעול לפי מטרה עמוקה ודחופה יותר: להגן, לשרוד, לשמור על עצמנו בחיים.
זהו רגע חשוב מאוד עבורנו כהורים ואנשי חינוך.
אם אני מסתכלת על ילד שמוחו וגופו פועלים כרגע מתוך תגובת הישרדות, השאלה "למה הוא לא פשוט בוחר אחרת?" מפספסת את מה שמתרחש.
סטוארט שנקר מתאר בסרטון כיצד סטרס יכול להפעיל את המעגלים האלה וכיצד אפשר ללמוד לזהות את הסימנים לכך שהם הופעלו ואז לחשוב מה יעזור לוויסות, במקום רק לנסות לשנות את ההתנהגות.
השינוי ממוח חום למוח אפור
יש לי עוד הרבה מה לחפור בנושא של המודל וויסות סטרס בכלל אבל את אלה אשמור לכתבה הבאה.
בינתיים מוזמנים לצפות בסרטון הבא של סטיוארט שנקר וסוזן הופקינס- הם מסבירים כיצד התפתחה ההבנה של מודל המוח המשולש בתוך Self-Reg, למה עברו מהמונח "מוח חום" ל"מוח אפור", ובעיקר למה המטאפורה הזו עדיין כל כך שימושית גם לאור מדעי המוח העדכניים.
הסרטון באנגלית עם כתוביות בעברית.
אם בא לך לקחת את ההבנה הזו צעד אחד קדימה, אני מזמינה אותך לאתגר Self-Reg קצר של 7 ימים. האתגר יעזור לך לראות את המושג "סטרס" בצורה חדשה לגמרי, להבין טוב יותר מה עומד מאחורי התנהגויות שלך ושל הילדים ולגלות מה אפשר לעשות בפועל כדי להחזיר רוגע לחיים. כל פרטים כאן.
אשמח לשמוע מחשבות ותובנות שעלו לכם לאחר הצפיה,
אלכסנדרה אורלוב
מייסדת הורות מחבקת
הכתבה מבוססת על חומרי The MEHRIT Centre ועל מסגרת Shanker Self-Reg®, וכן על הספר Restoring Resilience מאת Stuart Shanker, Anne Showalter ו-Susan Hopkins משנת 2025.
