קשר בטוח גם בלי מילים (חרשות)

אמה נולדה באוק׳ 2021 , והאושר היה גדול, ילדה ראשונה שלנו.

כמו הרבה הורים בתחילת הדרך, לא באמת ידענו למה לצפות. איך מבינים תינוקת? איך יודעים מה היא צריכה? 

אבל יחד עם הלידה, הגיעה גם האינטואיציה, כזו שמובילה, מכוונת ומחברת. 

ההתחלה הייתה מלאה בקרבה, בהנקה, חום וחיבוקים. היא ישנה עלינו ולידינו.
אמה הייתה תינוקת נוכחת, יוצרת קשר עין, מחפשת אותנו, כשהיינו מגיעות לפעילויות עם אמהות ותינוקות, היא נראתה ״בעניינים״ , כמו כולם.
לא היה שום סימן ברור שמשהו שונה.

בגיל חצי שנה התחלנו ללמד אותה ג׳סטות (סימנים עם הידיים – ״עוד״ , ״נגמר״ ״לאכול״ וכו׳) .
בהמשך היא גם למדה להצביע.
היא קלטה את זה מהר והסימנים הפכו לגשר תקשורת משמעותי בינינו, הרבה לפני מילים.
כשהדיבור לא התחיל להתפתח, ובמקביל כששמנו לב שהיא לא מגיבה לשם שלה (לעיתים היה נראה שכן), הבנו שצריך לבדוק. 

בגיל שנה וחודש קיבלנו את הבשורה:  אמה חרשת, לא שומעת בכלל.
ההלם היה גדול, הרגשנו תחושה של כיווץ בלב,  איך לא שמנו לב? איך כמעט עברה שנה שלמה בלי שידענו?
אבל במבט לאחור, דברים התחילו להתחבר , תגובות מסוימות שלה, רגעים קטנים שלא ידענו לפרש בזמן אמת.

מתוך הנסיון שלנו עד אותו רגע, הבנו משהו חשוב: 
אנחנו צריכים להיות קשובים אליה ולבנות יחד שפה שמתאימה לה.
לא היה לנו שפת סימנים, וגם לא היה לנו כלים ברורים.
אבל נוכחנו, הקשבנו ובחרנו להבין את הצרכים שלה בדרך שהיא יכלה לתאר מה היא צריכה ורוצה.

כשהיו תסכולים ובכי, בחרנו להגיב דרך מגע, חיבוק ,קרבה, גוף אל גוף .
מתוך הבנה שהחיבור הרגשי והפיזי הוא הבסיס לבטחון שלה, גם כשהיא לא שומעת אותנו, היא כן מרגישה אותנו. 

אמה ישנה לידנו מגיל לידה, כי זה הרגיש לנו הכי נכון.
היו לילות של בכי מתוך שינה, של חוסר שקט.
ברגעים האלה מה שיכולתי היה להיות שם , לגעת בה, להזכיר לה דרך המגע שהיא לא לבד.
לפעמים שאלתי את עצמי האם היא מרגישה אותי גם בלי מגע (כי לפעמים גם לא התאים לה מגע)?
ולמדתי להאמין שכן. שהנוכחות עצמה , גם בלי מילים ובלי קול , עדיין מורגשת. 

לקראת גיל שנתיים אמה עברה ניתוח שתל קוכליארי כדי שתוכל להתחיל לשמוע ולפתח שפה.
את ההכנה לניתוח עשינו דרך ספרון אישי עם תמונות שלה ואיורים, כדי לתווך את מה שעומד לקרות.
אחרי הניתוח, התחיל התהליך המשמעותי ללמד אותה שהמכשירים פה כדי לעזור לה ללמוד לשמוע ולדבר. 

איך עשינו את זה עם פעוטה בת שנתיים?
קודם כל, בתחילה קיבלנו הרבה עצות התנהגותיות בסגנון של  ״אם היא שמה את מכשיר , אז היא יכולה להתנדנד על הנדנדה או תעשו איתה משהו כיפי."
הרגשנו שהכפייה יוצרת אצלה התנגדות, ריחוק וחוסר רצון לשתף פעולה איתנו ועם המכשירים, צריך יותר הקשבה לקצב שלה.  חשבנו מה יכול לעזור לה להסתגל למכשירים, להתחיל להכיר אותם. 

שמנו לה את המכשירים דרך משחקים שעניינו אותה, הכנו מכשירים לבובה שתהיה לה בובה שהיא תרגיש שדומה לה. שמנו את המכשירים גם עלינו, להראות לה שבעזרת זה אנחנו שומעים.
נעזרנו דרך  שירים רגועים בטלוויזיה, התחלנו מ30 שניות והתקדמנו לזמנים ארוכים יותר.
עבדנו הרבה עם רמקול שאותו כבר הכירה, היכולת להרגיש את הסאונד שיוצא ממנו. 
ספרים שנהפכו להיות יותר מעניינים והיא סוף סוף הייתה מרוכזת כשקראנו לה סיפור.
ולאט לאט למדנו לחוות חוויות נעימות יותר עם משחקים נוספים.  

עבור פעוטה קטנה, המעבר משקט מוחלט לעולם של שמיעה, הוא שינוי משמעותי מאוד.
והיו גם רגרסיות בדרך.
כמו למשל,  כניסה לגן חדש דרשו תיווך נוסף , פגישות מוקדמות, ספרי הכנה , יצירת הכרות עם המרחב והגננת והעיקר לתת לה את הבטחון.
ואז הגיע גם אתגר נוסף – 7 לאוקטובר ואבא יצא למילואים.
היכולת לתווך את הסיטואציה הייתה מורכבת.
יכולתי בעיקר להיות שם, לחבק , לשקף לה את הגעגוע ולהחזיק יחד איתה את הרגש. 

בתקופה הזו הייתה גם נסיגה עם המכשירים וחזרנו אחורה.
מה שהחזיק אותי בסיטואציה,  זה לנשום עמוק ולתת לה זמן, וביחד עם סבלנות ונוכחות,  זה הסתדר ולאט לאט אמה החלה להפיק צלילים ומילים ראשונות. 

היום אמה בת 4.5
היא שומעת, מדברת, מתקשרת, מביעה את עצמה ,אבל יותר מהכל, היא ילדה שבטוחה בעצמה.
ובטוחה בקשר שיש בינינו.
לאורך כל הדרך, בנינו קשר שמבוסס על היקשרות, נוכחות, על מגע, על הקשבה אמיתית לצרכים שלה.  גם בלי מילים, למדנו להבין אותה והיא למדה להבין אותנו.
קשר בטוח לא נבנה רק ממילים אלא גם מהנוכחות וההקשבה שאנחנו מביאים.

עדי אדר מכלוף