יום אחד קראתי כתבה על מערכת עצבים וסטרס

והרגשתי שזה החלק החסר בפאזל.

הבעיה היא לא הכלים שיש לי כאמא. הבעיה היא לא הבן שלי. 

הבעיה היא אפילו אינה בגורמי סטרס הגדולים שציינתי

אלא הדרך שלי להתמודד עם סטרס (או יותר נכון – חוסר יכולת שלי להתמודד איתו).

במקום להתנהל ממקום של שליטה עצמית ולהיכשל פעם אחר פעם

הבנתי שאני צריכה להבין מהו סטרס, מהו רוגע ואיך להתנהל באיזון בין השניים.

 עוד לפני שהתחלתי לממש את הכלים ולראות שינוי משמעותי בחיי,

ההבנה שההתנהגות שלי היא תוצר של מערכת עצבים שחוקה,

שזו התנהגות סטרס ולא קשורה לחוסר יכולת שלי לשלוט בעצמי

עזרה לי בחמלה עצמית: 

לא הייתי אמא רעה או בת זוג גרועה. פשוט הייתי מותשת, מותשת מרוב סטרס.

כשסוף סוף התחלתי ליישם את המודל של ויסות עצמי שלמדתי, הכל השתנה. 

כלים היקשרותיים שעבדו כל כך טוב עם הבת שלי התחילו לעבוד גם עם הבן שלי. 

ראיתי איך הרוגע שלי תורם לרוגע של הבן זוג וכמובן לזוגיות שלנו.

היום, אחרי שנה של פינוי בגלל המלחמה, כשכל הקהילה שלנו, החברים של ילדיי התפזרו ברחבי העולם,

תקופה ארוכה של מילואים, סגירת המסגרות של הילדים 

ואני נעה בין עבודה כעצמאית לבין חינוך ביתי עם שני ילדיי

אני מרגישה הרבה יותר רגועה ובטוחה – על אף גורמי סטרס הכי קשוחים שהיו לנו עד כה.

וכל זה רק בזכות מה שלמדתי על ויסות עצמי ותמיכה במערכת העצבים שלי.