אי שם, בשנות השמונים, כשעוד לא היו שמות לגישות הורות, וההגדרה הרשמית הייתה – הורות סובייטית, עונשים ופרסים עוד היו מנת חלקי בילדות.
גדלתי בבית עם הורה אחד שהאמין שגבולות צריכים להתבטא גם בצורה של ענישה קשה, שליחה לחדר, צעקות ועוד שלל חיזוקים שליליים וההורה השני, בעיקר רצה להימנע מעימותים.
הפועל היוצא של סגנון ההורות הזה – היה נתק רגשי כמעט מוחלט מההורה הזה.
התחושה היתה שהם ניסו לרבע עיגול, אבל אני לא מתרבעת בקלות. הצלקות הרגשיות שהחוויה הזו הותירה בי, הטמיעו בי את ההחלטה, שככה, אני לא אגדל את הילדים שלי.
בואו נקפוץ כמעט שלושים וקצת שנים קדימה….
זה התחיל בשיחת טלפון לרופאת ילדים און ליין, אני אפילו לא זוכרת במדוייק מה הייתה הבעיה, גפן הייתה בת כמה שבועות בלבד, אבל אני זוכרת את הנימה שלה.
היא הייתה עדינה, מכילה, תומכת ומבינה. רופאה שמעולם לא פגשתי, שאין לנו היסטוריה משותפת. אבל ברגעים האלו היא הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה- מצפן. היא שמעה בקולי את הקושי, הצורך במערכת תמיכה שתנווט אותי בשלבים הראשונים של ההורות.
היא המליצה לי להיכנס לקבוצת פייסבוק בשם “הורות מחבקת” ושם התחיל המסע שלי -שלנו אל לב הגישה ההיקשרותית.
הדרך שלי בהורות היקשרותית
בלילה של ה11 למרץ, נולדו שלוש ישיוות חדשות, תינוקת מתוקה בשם גפן, אימא בשם אלונה ועוד ישות קוסמית אחת שתפקידה להכווין את שתינו במסע הקסום הזה של החיבור בינינו וחיפשה את קולה.
והקסם הזה לא התרחש מיד, על אף כל הניסיון שלי עם ילדים (ויש המון) אף אחד לא הגיש לי את המתכון המדויק שיעזור לנו לצלוח את האתגרים שניצבו בפנינו.
והאתגרים האלו התחילו מיד, עוד בחדר הלידה, כשגפן נולדה קטנת משקל, בלידה שזורזה בשל מיעוט מי שפיר, עם מים מקוניאלים ותינוקת שנותקה ממני מאד מהר, כמעט ללא אפשרות לשהות ביחד, ברגע הפלאי הזה של יצר הבריאה.
אחר כך, הגיעו קשיי ההנקה, ההנקה שעליה חלמתי, שכל כך חשקתי בה, שהייתה אמורה להיות הדבר הכי טבעי עבורנו, פשוט לא צלחה למרות כל הניסיונות שלי.
את גפן לא עניין שעור לעור זה נוסחת קסם, היא סירבה להיות עלי במנח הזה, היא לא התנחמה במגע המשותף. כך מצאתי את עצמי מזינה אותה עם בקבוקים, שנועדו לחזק אותה אבל הרגישו לי כמו מציאות נפרדת מזו שחלמתי עלי.
גם המנשא שהיה אמור להיות לנו לכלי חובק, המאגד את הרצונות שלנו- שלה בקרבה וערסול ושלי במגע וחיבור- לא היה מקור של הצלחה.
גם לינה משותפת בהגדרה שלה לא התקיימה, גפן אומנם ישנה במתחברת צמודה אלי אך בגלל ששאבתי בלילות (שאיבה של שנה וחודשיים שהיא מקור לכתבה בפני עצמה) לא יכולתי לקחת אותה צמוד אלי. הרגשתי שכל סל המצרכים שנדרשים עבור היקשרות בטוחה, חומקים ממני.
אז למרות כל הניסיון והידע שלי, הייתי אבודה, חסרת עוגן, מלאת חששות ובעיקר מותשת, מקשיי שינה, הנקה, ממכאובים, מלילות ארוכים ומתישים של כאבי הבטן שלה, השאיבות שלי ובינתיים- אני קוראת עוד ועוד ועוד על צורות ההיקשרות, מקשיבה לעוד פודקאסט, קוראת עוד פוסטים ותגובות, ומעלי מרחפת השאלה- מה הן היסודות של הגישה– האם באמת הנקה בלעדית, מנשא, לינה משותפת, חינוך ביתי- הן היסודות הבלתי מעורערים שרק בעזרתם ההיקשרות הבטוחה נסללת?
האם גפן ואני נמצאות בנתיב שיוביל אותנו לניתוק רגשי רק בגלל המציאות שנכפתה עלינו?
התשובה היא לא!
לקח לי זמן להבין את זה לעומק, אבל היום אני יכולה להגיד בצורה חד משמעית- הגישה ההיקשרותית יכולה להיות עמוד התווך, המקום ממנו אנחנו שואבות את הכוחות שלנו לגשר על הקשיים, האתגרים ההוריים, הטנטרומים, המכאובים, הפרידות.
הגישה היא מזוודת צבעים, שהם מודלריים ומגוונים, הם יכולים להתאים את עצמם לכל בית, לכל הורה, לכל סגנון תקשורת- רק צריך לבחור את הגוון שמתאים לכם.
כן, אפשר בהחלט להיות הורה היקשרותי גם אם בחרתם להזין בפורמולה, גם אם החלטתם שהילדים ישנו בחדר אחר, גם אם החלטתם שמסגרת היא הדבר הנכון לצורת החיים שלכם. גם אם לא נשאתם את הילד במנשא, גם אם לא נשארתם איתם בבית עד גיל שנה, גם אם לא הנקתם אפילו דקה.
הקשר עם הילדים שלנו יכול להתפתח ולהתחזק בכל כך הרבה דרכים, כל עוד מה שיעמוד לנגדנו הם הצרכים שלהם, לא ההתנהגויות שלהם.
כל עוד נבחר לראות מה עומד מאחורי הקושי עצמו ולא כיצד הוא מתבטא.
כל עוד נהיה פנויים באמת, להיות שם עבורם ברגעים האלו שהם לא מסוגלים להיות שם עבור עצמם (ובשנים הראשונות זה לרוב). כל עוד נזכור שאנחנו הראש, אנחנו אלו שצריכים להוביל, להנהיג, להדריך.
כל עוד נזכור שהגבולות שאנו משרטטים להם נועדו לשמור עליהם, גם בזמנים שבהם הם מנסים לדחוק אותם בכל כוחם.
כל עוד נבין שאין ביכולתנו לדרוש מהם להבשיל בכוח לעמוד במשימות שהמוח המתפתח שלהם לא מסוגל עדיין לבצע.
כל עוד נכבד אותם, את המסע שלהם להגיע לבגרות כאנשים עם קרקע יציבה ורשת ביטחון שנמצאת שם ללא תלות בדבר.
יש אין ספור דרכים להגיע לליבם, להיות הבסיס הבטוח שלהם, להיות האדמה הפורייה שמאפשרת להם להתנסות, לגלות, לטעות, לתקן וללטש את היכולות הגולמיות שלהם, ממנו יצמחו להיות העצים החזקים עם השורשים הנטועים היטב.
מוזמנים לחלוק בתגובות את התובנות שלכם מהמסע המטורף הזה של הורות..
בעלת תואר ראשון בחינוך ואומנות, רקע נרחב בעבודה עם צרכים מיוחדים והמגזר השלישי. לימוד תרפיה באמצעות בעלי חיים ובעלת התמחות בבישול אוכל טבעוני- צמחוני בריא ויועצת שינה של הורות מחבקת.
