את בטוח מכירה את ההרגשה הזאת:
אמרת “די, מספיק”, “פעם אחרונה”, “עוד 5 דקות ודי”, ותוך רגע זה כבר מסלים, הקול עולה לטונים שלא רצית להגיע אליהם ואת תופסת את הראש ומבינה שזו לא הדרך.
בדיוק בשביל הרגעים האלה, כתבתי עבורך 5 עוגנים פנימיים, הם יעזרו לך להתחבר חזרה לאינטואיציה שלך, כמו מפת דרכים קטנה, שתוכל ללוות אותך, כשאת הולכת קצת לאיבוד.
אלו הם העוגנים:
1. מותר לך להגיד "לא"- מותר לילד לא לאהוב את זה
כשאני מציבה גבול, אני צופה את זה שיש סיכוי טוב, שזה לא יתקבל באופן חלק וזה בסדר.
זה חלק מהעניין, זה חלק מלהיות אימא מובילה. לצפות מראש, להתכונן, להכיל.
מותר לילד להתנגד, להתרעם, להתבאס, לבכות, להיות עצוב על ההחלטה שלי.
אני לא יכולה ולא צריכה לקחת לו את זה. אני שם להכיל ולעזור בהסתגלות לגבול.
2. מותר לך להתחרט
יש איזו גישה כזו, שאומרת, שאם הצבתי גבול, אני חייבת לעמוד בו ואסור לי לסגת.
ואני שואלת “למה?!” למה לעמוד על עיקרון רק לשם העמידה על העיקרון?ֿ
דמייני:
החלטת עם עצמך- היום את יוצאת לרוץ. שני קילומטר. שמת לעצמך גבול ברור: “אני לא מוותרת לעצמי!” אבל את יוצאת ומבינה שהגוף לא איתך.
הרגל כואבת קצת, האנרגיה לא שם, ואת יודעת שאם תתעקשי, זה יעשה לך יותר רע מטוב.
אז את בוחרת להקשיב. לעצור. לשנות כיוון.
כנ”ל לגבי הצבת גבול לילד.
את הגוף שלך את מרגישה- אם משהו הוא יותר מדי עבורך, את תדעי לעצור.
אך את לא מרגישה את הגוף של הילד שלך ולכן חשוב להיות קשובה ולשים לב, כשזה יותר מדי.
אפשר להבחין בזה דרך ההתנהגות של הילד, דרך המילים הנאמרות ו/או דרך שפת הגוף.
עמידה על הגבול- לא בכל מחיר. אני קשובה לילדה שלי ולתחושת הבטן שלי.
אני לא נשארת אדישה אליה ולחוויה שלה. אני מדגימה גמישות מחשבתית ולא עקשנות עקרה.
3. הגבול הוא לא נגד הילד אלא למענו.
הגבול הוא לא עונש והוא לא צריך להרחיק אותי מהילדה שלי.
אני איתה שם, אוחזת בידה ומתגברת על הקושי יחד איתה. אני לא מתעצבנת על זה, שקשה לה עכשיו. את עם הילדה מול הגבול ולא עם הגבול מול הילדה.
4. את לא חייבת להרים קול כדי להישמע
סמכות הורית אמיתית לא נמדדת בעוצמת הקול, או בכמה הילדה מפחדת ממך.
כשהגבול או הבקשה לשיתוף פעולה מגיעים מתוך חיבור וקשר, כשאת מדברת ברכות,
כשאת מאוזנת ושקולה- זו הסמכות הכי חזקה שיש. כזו שרק מחזקת את הקשר בינך לבין הילדה שלך ונשמרת למרחקים.
5. תשאלי את עצמך- מאיפה הגבול מגיע?
כשאני מציבה גבול, אני רוצה לדעת שאני פועלת מהמקום הנכון, שאני לא מגיבה מתוך סערה רגשית אלא מובילה מתוך שיקול דעת.
אני שואלת את עצמי:
האם הגבול הזה נובע מההובלה שלי או דווקא מהפגיעה שלי?
הגבול נועד לייצר שקט, איזון, ביטחון, להחזיר דברים למקומם. הוא לא נועד לפרוק את התסכול או הכאב שלי כאימא – “הא כן?! אין בעיה! אז אם אתה לא מקשיב לי, אתה לא הולך בערב לחבר!”
לסיכום
הייתי אומרת, תנסי לא לאבד את עצמך ולא את הילד שלך, בתוך הצבת הגבול.
תני לעצמך רשות להיות גמישה. להקשיב לקול הפנימי שלך. לא לפחד לשנות דעה, לעצור, להרגיש ולהחליט אחרת. זה ממש בסדר.
הצבת גבולות לא נמדדת בנוקשות, אלא ביכולת להישאר מחוברת.
באיזה מצבים הכי קשה לך להציב גבול?
שלך,
מירה אבשלומוב,
מדריכת הורים ויועצת שינה היקשרותית,
מארגנת חדרים ברוח הגישה המונטסורית.
