אומרים שאינטואיציה הורית פשוט מגיעה, אבל הרבה פעמים מה שאינטואיטיבי לנו הוא פשוט מה שגדלנו איתו.
ברגעים של עייפות או לחץ, אני שמה לב כמה קל ליפול לתגובות אוטומטיות: לעצור בכי מהר, להתעקש על שיתוף פעולה, לנסות “לסדר” את ההתנהגות. לא כי זה מה שאני באמת רוצה, אלא כי זה מה שמוכר לי.
וכשמנסים להגיב אחרת – מתוך חיבור, הקשבה והיקשרות – זה לא תמיד בא טבעי.
דווקא בגלל זה, עוזר לי להחזיק כמה עקרונות פשוטים בראש. כאלה שעוזרים לי לעצור רגע, ולבחור תגובה אחרת.
בא לי לחלוק אתכם 5 צעדים שעוזרים לפתח אינטואיציה היקשרותית, גם ברגעים הפחות פשוטים.
לחפש את הצורך מאחורי ההתנהגות
הרבה פעמים ההתנהגות שאנחנו רואים היא רק מה שעל פני השטח. מתחתיה כמעט תמיד יש משהו אחר: עייפות, תסכול, צורך בקשר.
ילד שפתאום באמצע פעילות מתחיל להרביץ או לזרוק דברים, כדאי לבדוק אם אולי הוא עייף או מוצף, ולפעול בהתאם, במקום להתנהל מול ההתנהגות ולכעוס עליו.
כשהייתי עם בן ה4 שלי בגן השעשועים הוא שיחק בכיף בשעה הראשונה, ואחרי זה התחיל להציק לי, לקפוץ עליי ולנסות להרביץ לי. במקום להתעצבן, ניסיתי לחשוב מה קורה כאן, שאלתי אותו אם הוא רעב והוא אמר שכן. אחרי שהבנתי את זה, הצעתי לו לחזור הביתה לאכול ואם ירצה אז נצא שוב, והוא הסכים בקלות.
כשעוצרים רגע ומנסים להבין מה הצורך הפיזי או הרגשי מאחורי ההתנהגות, כלומר למה הוא מתנהג ככה עכשיו במקום איך לגרום לו להפסיק – קל יותר להגיב.
כל הרגשות מותרים
לא כל התנהגות מקובלת – אבל כל רגש כן. נרצה להעביר לילדינו שיש מקום למה שהם חווים, גם אם זה כעס, תסכול או בכי.
התפקיד שלנו בתור הורה היקשרותי זה להישאר עם הילד, ולא להרחיק אותו, לתמוך ברגשות הסוערים שלו וכך לעזור לו בתהליך ההסתגלות.
היה לנו ערב אחד שהבן שלי מאוד התבאס שהגיע כבר הערב ובקרוב נלך לישון.
זה התפתח לטנטרום של 20 דקות שבהם הוא בכה, ממש נחנק.
הייתי איתו לאורך כל הזמן, בלי לנסות לעצור אותו. אחרי שהוא נרגע מהבכי, הוא שם עליי את הראש ואמרתי לו שגם אני עצובה שנגמר היום. משם הוא הפסיק לבכות וחזרנו להתנהל רגיל, ממש לפי הספר, בכי חוסר תוחלת והסתגלות.
לא לשכוח גבולות
יש הנחה שגויה שבגישה ההיקשרותית לא מציבים גבולות, בפועל ההיפך הוא הנכון.
גבולות הם חשובים מאוד בגישה, ההבדל הוא בדרך שמציבים אותם.
זה אומר להחזיק את הגבול, ולתת לילד אפשרות ומקום להביע את התסכול והאכזבה שלו כתוצאה ממנו.
למשל, כשהילד מבקש עוד עוגיה, אם החלטנו לא לאפשר – מצד אחד לא לאפשר רק כדי להפסיק את הבכי, ומצד שני גם לא לכעוס על הבעת התסכול.
במקום זאת אפשר להביע אמפתיה: זה באמת מבאס שאי אפשר לקבל עוגיה/ גם אני עצוב כשאני לא יכול לקבל עוד עוגיה וכו׳
איסוף
אחד הדברים שהכי משפיעים על שיתוף הפעולה הוא החיבור עם הילד לפני הבקשה.
איסוף יכול להיות יצירת קשר עין, חיוך, התעניינות במה שהוא עושה ויצירת חיבור.
במקום לצעוק לילד מרחוק שייכנס כבר למקלחת, נוביל אותו למקלחת באמצעות משחק, או נקדיש קצת זמן להתעניין במשחק שלו ולהיכנס לעולם שלו לפני שאנחנו מובילים אותו למקלחת.
כשחזרנו מאוחר מאירוע הייתי צריכה להשכיב את התינוק, ובאותו הזמן בן ה-4 שלי רצה שאקלח אותו וסרב שאבא שלו יעשה את זה. כדי להשיג שיתוף פעולה הוא פיתח איתו שיחה קצרה על איך היה באירוע, ומיד אחר כך הוא הלך למקלחת בשמחה.
לשים את עצמינו במקום הילד
לפעמים מה שהכי עוזר לנו להתחבר לאינטואיציה הוא פשוט לשאול – איך אני הייתי מרגישה בסיטואציה הזו במקומו?
הפרספקטיבה הזו עוזרת לנו לעצור את האוטומט ולהגיב מתוך אמפתיה והבנה.
גם אני לפעמים לא רוצה לישון לבד בחדר חשוך ומעדיפה לישון עם בן הזוג, וכך גם הילד שלי.
כשאני מתוסכלת ממשהו אני לא רוצה שיקטינו את החוויה שלי, וכך אשתדל לא להגיד לילד שלי שהוא בוכה בגלל שטויות, כי עבורו זה לא שטויות.
כשהבן שלי התחיל ללכת לגן חדש עם שפה חדשה (עברנו מדינה) היה לו ממש קשה ללכת בהתחלה.
ניסיתי לשכנע אותו, ואז הבנתי שגם לי היה קשה אם הייתי מתחילה עכשיו עבודה בשפה זרה עם אנשים שאני לא מכירה. וככה ניסיתי לחשוב איתו מה יעזור לו- לחזק איתו את השפה, לקחת משהו מהבית, לדבר על מה נעשה אחרי הגן ועוד.
לסיכום
אינטואיציה היקשרותית לא תמיד מגיעה מעצמה, במיוחד אם גדלנו על דפוסים אחרים.
אבל היא כן יכולה להתפתח, דרך עצירות קטנות בתוך היומיום.
לפעמים, כל מה שצריך זה לעצור רגע, לשאול שאלה אחרת, ולהגיב קצת אחרת מהאוטומט.
מריה צייטלין
תגובה אחת
כתבה מעולה , פורטת בדיוק את הבסיס להקשרות.
אהבתי במיוחד את ההנחיה לשינוי נקודת המבט.