מהר מאוד, מבלי ששמתי, עברה לה השנה. שנה ששינתה לי את החיים, שנה שבה למדתי המון דברים חדשים, שנה שבה גדלתי כאמא.
חלק משמעותי מהשנה הזו היא כמובן ההנקה. החיבור הקסום ביני לבין התינוקת שלי, ההזנה, הבריאות, ההרגעה, האהבה, הקשר הפיזי, התלות האבסולוטית שלה בי.
זה התחיל עם הרבה ידע תאורטי, רצון רב וסביבה תומכת בדמות בעלי שחשב שהנקה היא משהו מובן מאליו.
ניתוח קיסרי מתוכנן, שעתיים הפרדה, ההיצמדות הראשונה ו – הסיפור שלנו התחיל.
3 ימים ראשונים בבית חולים
אלה נולדה ביום שני, ב-17:00 והשתחררנו ביום חמישי ב-8 בבוקר.
סה”כ היינו בבית חולים פחות משלוש יממות ואם הייתי יכולה, זה היה מתקצר עוד יותר. בית חולים, יחד עם כל יתרונותיו הרפואיים (כשיש צורך בהם), הוא לא מקום אידאלי, לא להתאוששות ולא להנקה. היום אני שומעת יותר ויותר סיפורים טובים על אפס הפרדה ועל העזרה של האחיות והבנתן בחשיבות ההנקה. בזמן הקצר שהייתי באשפוז, אלולא הידע שלי, הייתי יכולה בכיף להחריב את ההנקה או לכל הפחות ליצור לעצמי ולאלה קשיים מיותרים. אבל בואו נתחיל לפי הסדר:
אחרי שחזרתי לחדר, לאחר שעתיים בהתאוששות, קיבלתי את אלה חזרה. אחות בתינוקיה עזרה לי לחבר אותה לשד. היום אני מבינה שאפשר היה אחרת וממש לא חייבים להכריח את התינוק ולכוון אותו לשד אבל זה אולי סיפור לכתבה אחרת. היא התחברה יפה, לגמה כמה טיפות של קולוסטרום ונרדמה.
הנחתי אותה עלי, חיבקתי בעדינות ולא האמנתי שהאושר הזה הוא כולו שלי.
בזמן הזה, משככי הכאבים כבר הפסיקו לעבוד והרגשתי כאבים חזקים. לא יכולתי לזוז, בטח שלא להתהפך או להתיישב. למזלי, כל מה שהתינוק צריך ביממה הראשונה זה ידיים וציצי של אמא. אפילו החלפת חיתול (שהופכת לסיוט בהמשך) היא עניין של פעמים בודדות ביממה שלמה. ביממה הראשונה היא לרוב ישנה עלי ולפעמים התעוררה לצורך יניקות קצרות של קולוסטרום. לפי כללי בית החולים חמותי נשארה איתי בלילה הראשון (אחרת לא היו מאפשרים לי ביות מלא) אבל אלה לא הסכימה להיות עליה. בלילה השני והשלישי נשארנו לבד.
בלילה השני, המכונה “לילה לבן” (יכול להיות גם לילה שלישי) אלה ינקה רצוף בין 22:00-03:00. כאן זכיתי בפנינות חוכמה מאנשי הצוות: תפסיקי להחזיק אותה על הציצי, היא תתרגל ולא תירדם לך יותר. תביאי אותה לתינוקיה, את צריכה לנוח. נביא אותה ברגע שתבכה (אז למה תמיד כשבאתי לתינוקיה שמעתי תינוקות בוכים?) ועוד הרבה דברים אחרים שנאמרו מכוונות טובות אבל לא באמת חיזקו אותי.
יום למחרת התחלף הקולוסטרום בחלב מעבר (בהיר יותר) והתחלתי לחוש גודש. אגב, רק כדי להפריך את דברי אותה האחות, ביום השלישי אלה ישנה בעריסה במשך כמעט ארבע שעות עד שהשתמשתי בכל הטריקים הידועים כדי להעיר אותה להנקה.
חוץ מאותה השינה הארוכה, אלה הסכימה לישון רק עלי. ברגע שניסו לקחת אותה, ידיים אחרות או עריסה, היא החלה לבכות.
מכיוון שבבית החולים אסור לישון עם התינוק, הפתרון שלי היה… לא לישון. במשך כל הזמן הזה ישנתי שעתיים בערב של הלילה הלבן, אחרי שבכיתי לבעלי שאני נשברת ובאפיסת כוחות והוא לקח את אלה וישב איתה בזמן שנמנמתי (והיא בכתה עליו) ועוד שלוש-ארבע שעות במהלך הביקורים היומיים שלו.
איך עשיתי את זה? אני לא יודעת. אני מנחשת שזה עניין ביולוגי-הורמונלי שנתן לי את הכוחות להיות ערה.
מה שכן, ברגע שחזרנו הביתה, נשכבתי בנוחות על המיטה שלנו, שמתי את אלה לצידי ושתינו נרדמנו לכמה שעות טובות.
6 שבועות של משכב לידה
דבר אחד שלמדתי מחברות המניקות שלי: לא סתם השבועות הראשונים נקראים “משכב לידה”.
ההנקה לא נמדדת בזמן, לא באורך ההנקה ולא בתכיפותה.
7 הזכרונות הגדולים שלי ממשכב לידה:
1. ימים שלא ידעתי מתי התחילו, מתי הסתיימו ומה עשיתי במהלכם. רק התעוררתי וקמתי מהמיטה וכבר ערב. רק הנקתי וצריך להניק פעם שניה. ימים ארוכים והכל סביב התינוקת: הנקה, החלפת חיתול, הרגעה, שינה קצרה, הנקה נוספת…
2. שדיים מלאים שבבוקר שקלו 2 קילו, כל אחד מהם. שינה על מגבות שבבוקר היו רטובות לגמרי.
3. בעלי שרץ להביא לי טטרות קרות שהקפאנו במקפיא והתחממו תוך דקה על השד.
4. חמש בבוקר, אלה מתעוררת מכאבי בטן ואני מניחה אותה עלי, בטן אל בטן, מניקה בתנוחה הביולוגית וזה עוזר פלאים והיא נרדמת וגם אני יכולה לנוח עוד שעתיים-שלוש.
5. שתייה מרובה. חיסול ליטר מים בשלוק. שלושה-ארבעה ליטרים של מים מבלי להתאמץ.
6. רעב. כל הזמן. התפתחות היכולת לאכול ביד שמאל ולהנות מקפה וחביתה קרים.
7. הפעם הראשונה (והיחידה) שבה בעלי ביקש ממני להניק בחדר שינה בזמן שהחברים שלנו היו בביקור. העלבון והבדידות שחשתי כשישבנו בחדר אחר, ב”עונש” כששאר האנשים נהנים בסלון. אמא של בעלי באה לשבת איתי אבל התחושה לא נעלמה והבנתי שאני לא רוצה ולא יכולה להמשיך ככה. לשמחתי בעלי הבין אותי והמקרה הזה לא חזר על עצמו.
אני זוכרת יום אחד, קפיצת גדילה של שש שבועות, ששכבתי במיטה והיא ינקה כבר כמה שעות טובות ולא רצתה לשחרר. רציתי להספיק לעשות קניות. חשבתי לבשל משהו לבעלי. רציתי לראות סרט. תכננתי לדבר עם חברה. ואז ירד לי האסימון: השיעור שהבת שלי מלמדת אותי הוא להירגע, לשחרר, לזרום. היא ישנה עלי ולא נותנת לי "מנוחה" כי זה מה שאני צריכה - מנוחה. משכב לידה. עצרתי, שחררתי את התכניות וזה היה היום שהחל ממנו התחלתי להנות מחופשת לידה שלי באמת.
מגיל חודשיים ועד גיל חצי שנה
גיל שבו יכולתי לקחת את אלה לכל פעילות שעניינה אותי. כל מה שהיא היתה צריכה זה את חום גופי והנקה. היא יכלה להירדם בכל מקום במנשא. נסענו לים, ביקרנו חברים, נהננו בברכה. יצאנו למסעדות, לפאבים. לא היתה לנו שגרה. התעוררנו מתי שרצינו, אכלנו מתי שהיינו רעבות, עשינו כל יום משהו אחר שהתאים לאותו היום.
אני לא אומרת שהכל היה דבש. היו ימים קשים שבהם לא היה לי כח. היו ימים שבהם הייתי עייפה והיא לא. היו ימים שבהם היו לי תכניות שלא יצאו לפועל. אבל רוב הימים היו כיפים דווקא בזכות הסוויצ’ שעשיתי במוח. התינוקת שלי גדלה והתפתחה כמו שצריך. היא לימדה אותי איך להניק וכמה, איך לעזור לה להירגע ולהירדם, איך לשחק איתה, איך להיות אמא מבלי לאבד את עצמי.
לא היתה לנו נוסחה להצלחה. פשוט למדנו אחת את השניה, למדנו להנות מהחיים החדשים של שתינו.
כמות ההנקות מגיל חודשיים ועד גיל חצי שנה היתה תמיד בסביבות 12.
זמן ההנקה בשעות, למעט ימים של קפיצת גדילה ירד לאט לאט מחמש שעות ועד לשעתיים וחצי. כלומר היא היתה יונקת בממוצע בין 5-15 דקות.
7-10 חודשים
ההבדל התחיל בגיל חצי שנה עם תחילת הטעימות. התחלנו בשיטת בייבי לד, כשאלה גנבה את הבננה שקילפתי לעצמי והתחילה ללקק אותה. עד גיל 9 חודשים היא הכירה את כל אבות המזון אבל את כולם אכלה בטעימות בלבד: בהתחלה במציצה וליקוק ולאחר מכן במנות קטנות מאוד.
בגיל 9 חודשים היא התחילה לאכול ארוחה אחת שלמה (לדוגמא קציצה, עגבניה ומלפפון).
הטעימות השפיעו גם על היחסים שלה עם אבא. התעניינות במוצקים עזרה לו להישאר איתה בלעדיי ובלי חלב שאוב. בהתחלה שעה, אחר כך שעתיים ואף שלוש-ארבע שעות.
כמות ההנקות ירדה לאט לאט מ12 ל9-10 הנקות אבל משך ההנקות המשיך להיות כשעתיים.
ההנקות בגיל הזה התחילו להיות בעיקר סביב השינה (אבל לא רק). הפסקנו להרדים אותה במנשא וחזרנו למיטה מה שגרם להנקות לשנת צהריים להיות ארוכות יותר.
בגיל הזה היא התחילה לבנות לעצמה שגרה. שלושה שנ”צים קבועים יחסית.
במקביל היא גם התחילה לדרוש בילויים יומיים בחוץ. אם עד גיל חצי שנה יצאנו בעיקר בשבילי והיא יכלה בכיף להיות בבית יום שלם, מגיל חצי שנה אם לא יצאנו פעם אחת לפחות היא היתה מתחילה להשתגע לקראת הערב.
בגיל הזה התחלתי להעריך מאוד את העובדה שיש לי קבוצת אימהות שיצרתי ואני תמיד יכולה למצוא עם מי לצאת לטייל.
10-12 חודשים
רוב ההנקות שלנו הפכו להיות הנקות סביב השינה או הנקות פינוק והרגעה.
סה”כ כ-8 הנקות ביממה, במשך כשעה וחצי סה”כ.
כמות המוצקים גדלה לשלוש ארוחות ביום וגם נשנושים של פרי או ירק.
היום אני רואה עד כמה צדקתי בנושא צרכים והרגלים. הצרכים שלה השתנו מאוד מגיל הלידה ועד היום.
הצעקות “היא חייבת לאכול כבר ארוחה בגיל חצי שנה” ו”אין שום דבר מועיל בחלב אם” כמובן התבררו כרעש רקע.
בשקילה של גיל שנה האחות התלהבה מאוד מגרף הגדילה של אלה: מאז גיל חודש ועד גיל שנה היא שמרה תמיד על אחוזון ה-50.
ההנקה בשבילה היא עדיין (ותהיה עוד לא מעט זמן) ארוחה מזינה וחשובה. בהמשך החשיבות של ההזנה תפחת והתרומה למערכת החיסונית, והקשר הרגשי שלנו תגדל.
עד מתי? אני לא יודעת. מקווה שעד הגמילה הטבעית.
אנחנו נמצאות רק בתחילת המסע…
רוצה לשתף בתגובות מה את הכי זוכרת ממסע ההנקה שלך?
אלכסנדרה אורלוב, מייסדת הורות מחבקת,
ייעוץ הנקה, שינה והדרכת הורים.