כמה פעמים יצא לך לשמוע משפטים כמו “תתעלמי ממנו, הוא עושה לך הצגות” או “הוא יודע שככה הוא משיג מה שהוא רוצה”? וכמה פעמים ראית מבוגר אומר לילד צורח “נו נו נו, מה זו ההתנהגות הזו?”
כעת, תדמייני את עצמך חוזרת מיום עמוס בעבודה כשאת עייפה, מוצפת ואולי גם על סף דמעות.
את מתחילה לפרוק, מתארת בכעס את מה שעבר עליך ובן זוגך אומר לך: “מה נסגר איתך?”
או גרוע מזה – מתעלם. איך תרגישי? קרוב לוודאי שלבד, לא מובנת ואולי אפילו עוד יותר מוצפת.
עכשיו נחזור לרגע לילד שלך, זה שמשתטח על הרצפה וצועק. הוא, ממש כמוך, רק רוצה שמישהו יראה אותו.
לא “יתקן” אותו, לא יבטל את הרגש שלו אלא פשוט יהיה שם עבורו. בשני המקרים – מדובר באדם (קטן או גדול) שמוצף רגשית, שצבר תסכולים ושכרגע זקוק להכלה ולא להרצאה.
הבשורה הטובה היא שאנחנו לא חייבים להבין את הסערה כדי להכיל אותה. לפעמים כל מה שצריך זה מבט, נוכחות ואמירה פשוטה: “אני פה. אני רואה שזה קשה. אתה לא לבד.”
אז מה זה בעצם טנטרום?
טנטרום הוא ביטוי של הצפה רגשית עזה. אני אוהבת לדמות זאת להתפרצות של הר געש:
“תהליך התפרצות הר געש מתחיל במאגמה שמצטברת בתא תת-קרקעי מתחת להר.
ככל שהלחץ במאגמה גובר, הוא דוחף כלפי מעלה ובסופו של דבר פורץ דרך סדקים וצינורות אל פני השטח.”
כך בדיוק קורה גם לילדינו. במהלך היום הילד צובר המון תסכולים, אכזבות, עייפות וגירויים.
כל אלו מבעבעים בתוכו ממש כמו המאגמה שמבעבעת לה לאט לאט בתוך האדמה ואז מספיק שחיתוך הבננה לא היה כפי שהוא רצה או שאמרו לו על משהו “לא” ובום! ההתפרצות מגיעה!
זה הרגע שבו הילד צורח, בוכה, משתטח על הרצפה ונראה כי “מאבד את זה”.
חשוב להבין שלא מדובר בהצגה, לא במניפולציה ולא בניסיון למשוך תשומת לב אלא בצורך רגשי עמוק.
מדוע כל כך קשה לנו להכיל את הבכי של ילדנו?
כשילדינו מתחיל לבכות או לצרוח משהו בתוכנו נדלק מיד. הדופק עולה, הסבלנות יורדת ואנחנו מרגישים צורך מיידי לעצור את זה וזה לא במקרה – מדובר במנגנון ביולוגי.
הבכי של הילד גורם אצלנו לעלייה בהורמוני הסטרס, המוח שלנו מתרגם את זה כקריאה לעזרה וזו בעצם הדרך של הטבע לגרום לנו לפעול ולתת מענה.
כמובן, לא נשכח גם את הפן האנושי. בכי חזק, במיוחד כשאנחנו בחוץ, יכול להיות ממש לא נעים. לעיתים זה מביך, מלחיץ ואנחנו מרגישים שמביטים בנו, שופטים אותנו ומצפים שנתמודד “כמו שצריך”.
כל זה לא אומר שאנחנו הורים לא טובים כשקשה לנו עם זה. זה פשוט אומר שאנחנו אנושיים.
מהו ויסות עצמי ומדוע ילדים לא מצליחים להתווסת?
ויסות עצמי הוא היכולת לזהות את המצב הרגשי והפיזי בו אני נמצא.
למשל: אם אני כועס, עייף, מוצף או חסר סבלנות אז אפעל כדי להחזיר את עצמי לאיזון.
במילים פשוטות, להרגיש שאני “עולה” ולדעת איך “לרדת בחזרה”.
אבל אצל ילדים זה פשוט עדיין לא שם. כשהם מוצפים רגשית הם לא מסוגלים לווסת את עצמם לבד. אין להם עדיין את הכלים, את הבשלות או את היכולת להבין מה הם מרגישים ובטח לא מה לעשות עם זה.
למען האמת, גם אנחנו, המבוגרים, לא תמיד מצליחים בכך. כמה פעמים חזרנו הביתה מיום קשה ופתאום משהו קטן הצית אותנו?
למשל: בעלך לא זרק את הזבל, הילד פיזר צעצועים ואת מוצאת את עצמך מתפרצת.
האם ההתפרצות הייתה מוצדקת? לא בטוח. האם זה היה רגע של חוסר ויסות? כנראה שכן.
אז אם אנחנו, עם כל הניסיון, ההיגיון והמודעות, עדיין נאבקים לפעמים עם ויסות עצמי, איך אפשר לצפות מילד בן 3 או 5 להצליח בכך?
כשהילד שלנו לא מתווסת, לא מדובר בחוסר חינוך והתפקיד שלנו לעזור לו ללמוד, לאט לאט, דרך הקשר, ההכלה והדוגמה האישית מהו וויסות.
איך בכל זאת ניתן לעזור לילדינו להתווסת?
התשובה הפשוטה היא – ביחד.
ויסות עצמי לא קורה פתאום. הוא נבנה בהדרגה מתוך ויסות הדדי. במילים אחרות, כדי שילד ילמד להרגיע את עצמו הוא צריך קודם לחוות איך זה מרגיש כשמרגיעים אותו.
בשנים הראשונות לחיים מערכת הוויסות של הילד עוד לא בשלה. הוא לא יודע לזהות לבד מתי הוא מוצף, עייף, רעב או סתם זקוק לחיבוק ופה בדיוק נכנסים ההורים לתמונה.
התפקיד שלנו כהורים הוא להיות מעין “מערכת ויסות חיצונית”. לשים לב מה קורה לילד, לקרוא בין השורות (או הצרחות…) ולתת מענה רגוע ומכיל לצורך שמאחורי ההתנהגות.
חשוב מאוד להבין שאם אנחנו בעצמנו לא מווסתים, יהיה לנו קשה מאוד לווסת את הילד.
ילדים לא לומדים ממה שאומרים להם אלא הם לומדים ממה שהם מרגישים מהמבוגר שמולם.
הבשורה הטובה? ברגע שהילד חווה שוב ושוב חוויה של הקשבה, הרגעה וביטחון אז הוא מתחיל לזהות: ככה מרגיש רוגע, ככה נראה מישהו שמכיל אותי וככה אפשר להירגע. כך, בהדרגה, אחרי גיל שנתיים נבנית בו היכולת להכיר את עצמו, להרגיש את הצרכים שלו ולהתחיל להגיב אליהם לבד. כדי שזה יקרה הוא קודם כל צריך שמישהו יקשיב לו באמת כי ילד שלא מקשיבים לו לא ילמד להקשיב לעצמו.
מה לא עושים במקרה של הצפה רגשית?
- לא מתרחקים ולא עוזבים את הילד לבד. גם אם הוא מבקש להיות לבד, נישאר קרובים ונגישים.
- לא צועקים ולא מגיבים בעצבים. זה רק מגביר את ההצפה.
- לא מנסים להסביר בהיגיון. כשהמערכת מוצפת אז ההיגיון הפשוט לא עובד. במיוחד בגיל הרך.
- לא מבטלים את הרגש שלו. משפטים כמו “נו באמת, לא קרה כלום” רק מגבירים את התחושה שלא מבינים אותו.
- לא כופים מגע. אם הילד לא רוצה חיבוק אז נכבד את זה. ניתן לו לבוא אלינו כשהוא מוכן.
מה כן עושים במקרה של הצפה רגשית?
- נשארים קרובים. הנוכחות שלנו היא העוגן שלו. אם זה ממש קשה, אפשר לומר “אני הולכת לשירותים ומיד חוזרת.” ובאמת לחזור. לא לחכות שהילד ילך אחרינו.
- משקפים את התחושה. למשל: “זה באמת מתסכל, אני פה איתך.” לא במשפטים והסברים ארוכים. ככל שיהיה קצר אך קולע – כך שיום הרגש יתרום טוב יותר להבנה (מה קורה לי בפנים) וליכולת של ויסות עצמי בהמשך.
- לאפשר לתסכול לצאת בצורה בטוחה – תסכול מניע אנרגיה של שינוי. אפשר לעצור את האנרגיה הזו לשניה, לדקה ואפילו לשעה אבל יש לה רק שתי דרכים לצאת – דרך דמעות עצב (מעולה) או דרך אגרסיה. במקרה הזה, במידה ולא ניתן להגיע לדמעות, נכוון למשחק אגרסיבי – לרוץ בכל הכח אל תוך אבא שמחזיק כרית (כדי לא להפגע), לזרוק אחד לשני צעצועים רכים, היאבקות, קרב כריות, שאגת אריה ועוד.
- שומרים עליו פיזית. אם הוא מתפרע אז נוודא שהוא לא פוגע בעצמו או בסביבה.
- נושמים עמוק. כן, אנחנו. זה יכול לעזור לשנינו.
- אם אנחנו נמצאים במקום שלא מאפשר פריקה ואין לנו זמן (לדוגמא בשדה תעופה. לדוגמא כשאנחנו קרובים לכביש. כשאנחנו נמצאים בחתונה) – אם ניתן, נסיח את הדעת. ונזכור – שזה שהסחנו לא אמר שהרגש “נפתר”. התסכול נשאר בפנים והוא יצא מאוחר יותר. או באגרסיה נוספת או בהובלה שלנו – לדמעות עצב, למשחק שמעבד רגשות נוספים, למשחק אגרסיבי.
- מחכים שהסערה תחלוף ורק אז, אפשר לדבר, לחבק, להסביר או לתווך.
לסיכום
בזמן טנטרום הילד לא צריך “חינוך” אלא הוא צריך חיבור.
הילדים שלנו לא “עושים דווקא” כשהם מתפרצים, הם פשוט עדיין לא יודעים אחרת.
במקום לצפות מהם להירגע לבד אנחנו יכולים להיות שם בשבילם כעוגן, כמודל וכמרחב בטוח שבו מותר להרגיש.
ברגע של הצפה רגשית הוא לא שולט בהתפרצות הזו אלא הוא נמצא בתוכה וזה הרגע שבו הוא הכי צריך אותנו רגועים, נוכחים ומכילים.
התגובה שלנו ברגעים הקשים היא זו שמלמדת אותו הכי הרבה על רגשות, גבולות, אהבה, ויסות ועל עצמו.
בנוסף, חשוב להזכיר לעצמנו ברגעים הקשים שאנחנו לא צריכים להיות מושלמים. אנחנו לומדים ומתפתחים בדיוק כמו הילדים שלנו. זה לגמרי בסדר ואפילו בריא לעצור, לנשום ולנסות שוב.
הדרך לויסות עצמי עוברת קודם כל דרך החיבור האנושי.
האם יש זמן או סיבה ספציפית שהיא טריגר לטנטרום אצלכם בבית?
מריה לוי, בעלת תואר במדעי המחשב
יועצת שינה של הורות מחבקת
