את כבר יודעת מה את לא רוצה לעשות.
לא לאיים, לא להעניש, לא לצעוק, לא לשחד במדבקה או פרס.
אבל אז מגיע הבוקר. אתם צריכים לצאת מהבית, והוא בדיוק החליט להתחיל לבנות מגדל מלגו.
את מסבירה, מבקשת, מסבירה שוב.
נותנת עוד דקה והוא עדיין לא בא.
ואז עולה השאלה שהרבה הורים בגישה היקשרותית מכירים היטב:
אם אני לא רוצה להשתמש בכוח — איך אני עדיין מובילה?
יש לנו אמונה שאם רק היינו יכולים להסביר, אם רק הפעוטות שלנו היו מקבלים הסבר רציונאלי:
"מתוק, שחק קצת לבד. אמא ממש ממש עייפה"
"אהובי, אנחנו נורא ממהרים להצגה שאתה מאוד תהנה בה"
הם יקשיבו, יבינו וילכו אחרינו בלי צעקות, מריבות וטנטרומים.
האמונה הזו נשענת על הנחה שאנחנו לא רוצים להיות הורים כוחניים והתנהגותיים שלא מקשיבים לילד ולא מתחשבים בו.
אנחנו נוטים להאמין ששיח בוגר עם הילד יגרום להבנה הדדית, לכבוד ואיכפתיות.
אני מבינה מאיפה האמונה הזו נובעת, גם אני האמנתי בה במשך זמן רב – הבעיה היא שהיא נשענת על הנחה מוטעית:
שפעוטות מונעים על ידי לוגיקה ורציונאל.
אז מה קורה בפועל?
אנחנו סבלניים, מסבירים, מפרטים והם? עושים כאילו מבינים. אפילו אולי אומרים "כן" במילים, לפעמים – צוחקים לנו בפנים וממשיכים להתנגד. אנחנו מאבדים סבלנות ומאבדים אמונה בדרך, בגישה שבחרנו. מדרדרים לצעקות, איומים ואולי גם ענישה.
לפעמים גם פורקים בקבוצה: "הנה אני מאמין בגישה היקשרותית אבל היא לא עובדת! היא אולי מתאימה לילד אחר, להורה אחר, לילדים קטנים אבל לא לפעוטות, לא לילד שלי.
אז רגע - אין פתרון? בהורות היקשרותית אין גבולות?
בשביל להיות הורה היקשרותי אנחנו צריכים ללמוד ולא כי הדרך הזו היא דרך מורכבת ושמורה רק לאלה שעושים תואר בהורות.
אלא כי אנחנו גדלנו בדרך שונה לחלוטין, זו שיוצאת בתגובות "אוטומט".
לא כי היא אינטואיטיבית אלא כי אותה "ינקנו", איתה גדלנו, אותה ראינו בכל מקום.
השינוי בעמדה שלנו מתחיל בהבנה שפעוט פועל מתוך דחפים.
פעוט לא מסוגל להתמודד עם שתי מחשבות ורגשות מנוגדים: אני רוצה לשחק בלגו אבל אני גם רוצה להצגה ואמא אומרת שנאחר ואני לא רוצה לבאס את אמא וגם לא רוצה לאחר ולכן אקבל החלטה מושכלת לדחות את המשחק בלגו כשנחזור מההצגה…
ככל שהם גדולים יותר, ככל שהשפה שלהם עשירה יותר כך מתחזקת האשליה שהם בשלים להתמודד רגשית עם מה שהם מסוגלים לומר מילולית. אבל למוח שלהם (וזה המקור של כל רגש) לצערנו יקח עוד כמה שנים טובות להגיע לאותה בשלות.
דוגמא להצבת גבולות
הוא בוחר להוציא בבוקר משחק ולהמשיך לשחק בו למרות שאני מסבירה שאין לנו זמן וצריך להתחיל להתארגן ליציאה מהבית.
מה לעשות?
לא להתקע על עוד הסברים ושכנועים (כי אנחנו מבינים שזה לא יעזור וסתם מבזבז זמן ואנרגיות).
להתחיל להתארגן 10 דקות לפני שבאמת צריך (כשעשר הדקות האלה מוקדשות לילד – למשחק, לטקס של איסוף וחיבור בנוסף לזמן ארגון הרגיל).
לארגן את כל מה שנדרש ליציאה בזמן שהוא משחק. להכין הכל, באמת הכל (לנעול נעליים) כדי שהדבר האחרון שישאר לאסוף – זה את הפעוט.
לומר לו בזמן הזה משפט אחד קצר, בסבלנות, בנחת. לדוגמא – "אני רואה שאתה ממש נהנה לשחק בפאזל, אני מכינה עכשיו קופסת אוכל וכשאסיים אבוא להלביש אותך ונצא לגן."
אחרי שסיימנו להתארגן – לגשת אליו כשהוא משחק, לרדת לגובה העיניים שלו, להכנס למשחק (נתנו לעצמנו 10 דקות ספייר אז אנחנו לא מאחרות). בזמן המשחק לבצע איסוף – יוצרים קשר עין, מחייכים, אני כאן בשבילך. תופסת, מדגדגת, צוחקת.
מובילה לארון הבגדים. אנחנו טי רקסים ענקיים!!!
החיבור הזה לפני היציאה (במיוחד אם זו פרדה כמו גן) הוא מאוד מומלץ בנוסף על ההתארגנות הרגילה של הבוקר.
לא עבד? הפעם לא צלח? אז פשוט לעשות את מה שנדרש. הוא יתנגד? כן. הוא יבכה? יכול להיות.
איך להגיב? בהכלה והבנה.
אני יכולה להיות מתוסכלת, ועדיין לזכור שזה התפקיד שלי להוביל.
מותר לו להתבאס וחשוב שירגיש שמותר לו. שהוא אהוב ומוגן, שאני סבלנית כלפיו גם אם אינו מחייך, גם אם אינו תמיד "הילד הטוב" שהייתי רוצה שיהיה (במיוחד כשאני ממש, אבל ממש מאחרת!)
זה התפקיד שלי – לעזור לו לעבור את הרגע הזה, ובמקביל להמשיך להוביל.
זה אולי החלק שהכי קשה להפנים:
המטרה היא לא להגיע למצב שבו הילד מסכים איתי בשמחה.
המטרה היא שאני אצליח להוביל גם כשהוא לא מסכים.
גבולות עם הבנה ונחמה
"רצית לשחק עוד ונגמר לנו הזמן. אני מחליפה לך בגדים כדי שלא יהיה לך קר בגן. אוף זה נורא מבאס כשמפסיקים משחק לפני הזמן. אתה יודע מה נעשה אחרי הגן? נבנה בית הכי גבוה מהלגו שלך!"
זה לא הסבר של שכנוע. אלה מילים המתארות את המציאות שלנו ואת הרגשות של הפעוט. לרוב אני משלבת הסבר כזה או אחר בזמן ההלבשה או הליכה לכיוון הדלת כשכמובן איתן נמצא בידיים שלי ואני לא מצפה שהוא יקשיב וילך אחרי כי אני אמא מובילה.
הורה היקשרותי הוא לא הורה משכנע (במילים), הוא גם לא הורה שתמיד מוביל ללא דמעות.
הוא הורה שמנסה לא להוביל בצעקות. הוא הורה שלא מאיים בפרדה. הוא הורה שלא מעניש.
הוא הורה שמקבל רגשות שליליים (מותר לי להחליט שיוצאים. מותר לילד שלי להתבאס מזה, לצעוק ולבכות).
הוא הורה שזוכר שאצל ילדים צעירים היכולת לעצור דחף, להחזיק שני רצונות מנוגדים ולבחור מתוך שיקול דעת עדיין מאוד לא בשלה.
ככה הטבע ברא אותו, ככה התפתחנו כמין אנושי במשך אלפי שנות אוולוציה ואם אנחנו הגענו לשלב שבו רציונאל עוזר לנו להחליט החלטות נכונות בחיים זה כנראה יקרה גם לילד שלי.
פשוט לא בגיל שנתיים.
תזכרו – הצבת גבולות זו לא מלחמה. הגבול שומר עלינו, על המשפחה כולה: פיזית, נפשית. יש סיבה מדוע בחרתם את הגבול וכמו שהילד שלכם אינו פועל נגדכם גם אתם והגבולות אינם פועלים נגדו.
אם קראת, התחברת ואת חושבת לעצמך:
"אני מבינה את העיקרון, אבל ברגע האמת עדיין קשה לי לדעת מה לעשות", תצטרפי לבסיס הבטוח שלנו.
סדנה שאורכה חודשיים, שמתמקדת בדיוק בנושא הזה: חינוך ומשמעת ללא כחניות.
בסדנה תלמדי איך להוביל את הילדים שלך בלי צעקות, איומים, עונשים או מאבקי כוח ותוכלי ליישם את הכלים בבית ולהתייעץ במשך חודשיים לגבי מצבים יומיומיים אצלך בבית.
רוצה לקבל פרטים נוספים? תכתבי לי!
איזה גבולות יותר קל לכם להציב ואיזה יותר קשה?
אלכסנדרה, מייסדת הורות מחבקת
2 תגובות
כשהבן הבכור שלי נולד לא ידעתי איך לעשות את זה ואיך להציג גבול אבל גם להכיל את הבכי, זה באמת מאוד קשה כהורה להבין את הדבר הזה לעומק,מצד אחד אני לא רוצה שהוא יבכה בגללי מצד שני אני מעוניינת שהוא יפסיק את מה שהוא עושה כי זה חוצה גבול כלשהו.
לקח לי לא מעט זמן להבין שהבכי הזה הוא בכי טוב, שמותר לו לא להסכים איתי ומותר לו להתאכזב ולהתבאס ולהיות מתוסכל – ואני פשוט אהיה שם כדי לעזור לו ולא אתעלם מזה.
אני חושבת שזה קורה בגלל שפעמים רבות עולה אסוציאציה מהילדות שלנו – כשבכינו לבד והרגשנו הכי לא מובנים..