את מרגישה שהוא לא עוזב אותך לרגע. נצמד, מבקש ידיים, רוצה לישון רק עלייך. אולי הוא חזר לינוק יותר, אולי מבקש שתאכילי אותו, אולי פתאום לא מוכן להישאר לבד אפילו לשנייה.
אנחנו מבינים אינטואיטיבית “זו המלחמה” אבל איפה הגבול? מדוע יש רגרסיה חזקה כל כך? ומה יקרה בהמשך, אם תתני מענה לכל הדרישות שלו. וגם – מה לעשות כשגם מענה מלא מרגיש לא מספק והוא רוצה הרבה יותר ממה שאת מסוגלת לתת?
מדוע ילדים במרדף אחרינו?
הכל מתחיל ממערכת עצבים אוטונומית שלנו. זו שמחפשת איומים ללא הפסקה: בסביבה, בתוכנו ובקשרים עם אנשים שנמצאים בסביבתנו. כאשר יש איום – היא מתריעה וגורמת לנו לבהלה. בהלה היא רגש בריא שגורם לנו להזהר במקרים מסוימים, להיות אמיצים במקרים אחרים.
היא מופעלת שוב ושוב, ובמקום מעבר רגוע מתחושת בטחון לבהלה רגעית ושוב חזרה למצב של בטחון – היא לפעמים מתחילה להתקע – במוד של בהלה.
בנוסף, כשאנחנו מבוהלים, אנחנו מחפשים אותות בטחון – אצל האנשים אליהם אנחנו מקושרים. ובמקרה של הילדים שלנו אלה כמובן אנחנו.
וכך מרדף היקשרותי הוא חלק בלתי נפרד ממערכת הבהלה. וזה הגיוני, לא? להתקרב למי ששומר עליך.
זו לא רגרסיה: זו עבודה של מנגנון עתיק שנועד לשמור עלינו בחיים.
ילדים קטנים שומרים על קשר בדרכים הכי פשוטות שיש: הצמדות פיזית. זו לא התפנקות, ולא “חזרה אחורה” אלא הצורך של מערכת עצבים להרגיש שוב בטוחה.
איך אפשר לעזור לילדים בתקופת המלחמה?
הרבה פעמים אנחנו נוטים לרכך את הבהלה בעזרת “ראיה חיובית”: הכל בסדר, לא קרה כלום, זו סתם אזעקה, תראה איזה כיף לנו בבית וכו’.
אנחנו בעצם אומרים לילד: מה שאתה מרגיש איננו נכון. במקום זה, אל תחששו לתת מקום לרגשות שלו.
“זה מרגיש מפחיד בגוף”. “האזעקה הבהילה אותך”. “אתה מבואס מזה שאי אפשר להפגש עם החברים בגן”.
המילים עצמן אינן חשובות כמו הדרך והכוונה שלנו: הטון, המבט, הנוכחות. עצם זה שהילד מרגיש שרואים אותו כבר מוריד הרבה מהמתח ומזמין אותו להיפתח.
זה נכון גם בגילאי 4-6 שנים אבל נכון גם לילד בן שנתיים. מתן שם לבהלה עוזר לווסת אותה.
אמת תואמת גיל
ילדים בגיל הרך לא צריכים הסברים מורכבים. האמת בגיל 4 צריכה להיות קצרה, פשוטה כשהחלק הרציונאלי הוא הקצר והחיבור הרגשי וגם דגש על תחושת הבטחון הוא היותר משמעותי.
אז מבחינת ה”אמת” אפשר לומר “אנחנו במלחמה עם מי ששולט כיום באיראן.”
ילדים גדולים יותר שמסוגלים להחזיק אמת מורכבת יכולים גם לשמוע ש”פעם הינו חברים עם איראן אבל היום השלטון שם לא אוהב אותנו ומנסה לפגוע בנו”. לא הייתי נכנסת להסברים מורכבים מידי לפני גיל 5 וגם אז – במינון.
גם לא הייתי מדגישה את ה”טובים ורעים” כי המציאות באמת מורכבת ומהר מאוד נסתבך שם.
ואחרי שאמרנו את החלק הקשה, נעבור ישר לחלק הבטוח. “יש לנו צבא חזק מאוד. אנחנו מוגנים. כשיש אזעקה אנחנו יודעים שצריך ללכת לממ”ד\מקלט.”
כשילד שואל שאלות שאין עליהן תשובה פשוטה, כמו “מתי זה ייגמר?”, אפשר לומר שזו שאלה טובה שגם למבוגרים אין עליה תשובה פשוטה. הדברים האלה לוקחים זמן”.
לא להבטיח הבטחות שווא וגם לא להעמיס בכל המטען הרגשי שלנו. ולהמשיך שוב לחוויה של בטחון.
אני לא הייתי מדגישה יותר מידי שממ”ד הוא המקום הכי בטוח שיש כי זה יכול לייצר תופעה של ילדים שחוששים לצאת ממנו. זה פשוט הכלל – יש אזעקה, הולכים לממ”ד. עוזבים הכל אבל לא רצים, הולכים בנחת.
ואם אפשר, כשיש זמן, להתייחס לחוויה הרגשית. כן, רעש האזעקה הוא מבהיל. הוא אמור להיות כזה, כדי שנעזוב הכל ונלך לממ”ד. זה עושה לך תחושה לא נעימה בגוף. זה הפחיד אותך. גם אותי.
אנחנו רגילים לחלוק עם הילדים חוויות חיוביות: “נהנתי מאוד”, “היה לי כיף”, “שמחתי לפגוש חברים” ופחות רגשות המתויגים כשליליים. ספרו להם שגם אתם מתוסכלים, נבהלים. תנרמלו את הרגשות שהם חשים.
מה שאנחנו משדרים חשוב יותר ממה שאנחנו אומרים
ילדים לא נרגעים ממה שאומרים להם אלא ממה שהם חווים מאיתנו. כאמור – מערכת עצבים אוטונומית מחפשת כל הזמן סימני איום וסימני בטחון מהסביבה. זה לא יעזור לומר שאנחנו בטוחים, אם אנחנו עצמנו נמצאים במצב של FIGHT\FLIGHT. וזה אומר שאנחנו עצמנו צריכים ללמוד איך להרגיע את הגוף שלנו ואת מערכת העצבים שלנו.
נשימות בסיסיות (נשימה דרך האף, נשיפה יותר ארוכה מנשימה), לשים לב לטון נמוך יותר, דיבור איטי יותר, תנועות גוף איטיות יותר, מבט רך, ריכוך שרירי הפנים והלסת – כל אלה משדרים רוגע וגם מרגיעים.
הרבה פעמים ילדים ישאלו “למה” ו”מתי” ו”איך” אבל אלה אינן שאלות ידע אלא שאלות תסכול. ומה שהם באמת צריכים זה לשמוע אותנו מתקפים את הרגשות שלהם. בהלה, תסכול, הצורך בקירבה.
במקרים כאלה אפשר לענות תשובה פשוטה. להעלות רגש אחד. לשבת יחד או להציע משחקי נשימות, תנועה.
אנחנו לא יכולים לשכנע שהמצב הוא בטוח אלא רק להראות שהוא כזה
להוביל מענה בגבולות הבטוחים עבורנו
זה כנראה החלק המאתגר ביותר – לתת מענה ולא לקרוס בעצמנו. וכאן חשוב להבין שני דברים: להזין במענה שונה מאשר לתת מענה בתשובה לדרישה.
במקרה ראשון היתה אזעקה. היא הקפיצה את כולם בבית. ירדנו לממ”ד ואיך שהתיישבת במיטה – הפעוט זינק להפשיט אותך. ואת נתת לו – כי הוא קטן, כי הוא מבוהל, כי הוא זקוק לויסות אבל יחד עם זה את מתוסכלת, קשה לך ואת יודעת שהוא ימשיך לדרוש הנקה למרות שאת לא מגבילה אותו.
במקרה שני את מזמינה את הפעוט שלך לינוק, כבר בירידה לממ”ד. “אוף, שוב אזעקה, והיינו באמצע הפאזל! איזה מעצבן זה! בוא נשב בנוחות על המיטה, רוצה לינוק?” ובזמן הזה אני לא רק מניקה. אני מספרת לו שהאזעקה שהוא שמע הבהילה אותו, הבהילה אותי. אני מספרת לו מה עוזר לי להרגע. לדוגמא לרקוע ברגליים ולעשות את הצליל “VOOOO” או להסתובב סביב עצמי. או לחבק את עצמי חזק חזק. או לצעוק לתוך הכרית. או להוציא ממנה את כל האבק…
במקרה הזה מתרחשים שני דברים. הדבר הראשון הוא ההובלה שלי. הילד שלי יכול להשען עלי. הוא לא צריך לקחת את תפקיד ההובלה ומילוי צרכיו. אני שם, אני רואה אותם ואני מובילה לפתרון. ויותר מזה, אני יכולה גם לקצר את משך ההנקה או משך זמן על הידיים ולהוביל לפתרונות נוספים, בהם הוא קצת יותר עצמאי, לפני שהגעתי לסף.
לא כל מענה הוא הובלה שתעבוד. אם הפעוט שלי זקוק לתנועה ודורש שאקח אותו בידיים ואתהלך בחדר – יכול להיות שהזמנה לשכב איתי בחיבוק לא תעבוד. אבל לקחת אותו בידיים, לשיים את הבהלה ולספר שעובד לי לרקוע ברגליים ולנהום כמו אריה – יכול להיות שכן.
ככל שנציג יותר אפשרויות, נבין מה עובד טוב יותר לכל אחד מהילדים שלנו ויותר מזה – לנו. כי גם מערכת העצבים שלנו זקוקה לויסות.
אני יודעת שכשאני מבוהלת, אני מפסיקה לנשום. ולכן תרגילי נשימה מווסתים אותי. וזה נכון לבן שלי ולא נכון בכלל לבת שלי.
לשחק משחקי בהלה
כשאנחנו חושבים על פחד או בהלה, האינסטינקט שלנו כהורים הוא להרגיע, להרחיק, לנסות “להעלים” את החוויה. זה מה שהנקה\מוצץ\חטיף יכולים לעשות. אבל זה לא עובד לטווח ארוך ולכן אנחנו רואים “התמכרות” ודרישה עולה ומתמדת לניסיונות ויסות שלא משפרים את המצב.
משחק הוא הדרך הטבעית של ילדים לעבד חוויות, במיוחד כאלה שקשורות לבהלה.
משחקי בהלה הם משחקים של פרידה-חיבור. החל ממשחק “קו-קו” עם הקטנטנים. מחבואים. תופסת.
אפשר לשחק משחקי מפלצות, שבהם הילד מתחבא או בורח וההורה הוא המפלצת שמנסה לתפוס אותו. כאן חשוב להרגיש את הילד – הגבול בין התרגשות מהנה לבין בהלה אמיתית הוא עדין, והמדד הוא הצחוק והיכולת שלו להישאר בתוך המשחק. כדאי לייצר “מקום בטוח” (כסא, ספא, אוהל) שבו הילד יכול להסתתר והמפלצת לא יכולה לתפוס אותו שם.
סוג אחר של משחק עם בהלה הוא משחקי הצלה, שבהם הילד מציל בובה מסכנה, בורח איתה ומוצא מקום בטוח. מטפל בבובה שנפצעה. הוא יכול גם לשחק משחקים שנראים לנו אלימים מאוד כמו חייל שנפצע בקרב. ילד שנאבד בג’ונגל. ואפילו ילד שהוריו מתו.
אל תפחדו מהמשחקים – הם הדרך של הילד להתמודד עם הבהלה שהוא מרגיש ושאין לו שליטה עליה.
משחקי מסתור – לבנות יחד מחסה או אוהל מתחת לשמיכה או שולחן ולהתחבא בו יחד. בזמן המלחמה הילדים שלי ישנו באינסוף מקומות: הם בנו חללית בארון בגדים, ישנו בתוך אוהל טיולים במרפסת, במחסה שבנו בין השולחן לכסאות..
משחקים של “סכנה מדומה” ו”מקום בטוח” מאפשרים לילד לפגוש את האדרנלין בתוך מסגרת משחקית שהוא יכול לשאת.
לפעמים הבהלה יחד עם תסכול גוררת משחקי השתוללות והרס, זו אנרגיית הFIGHT\FLIGHT שמערכת העצבים מייצרת כדי שנוכל להתמודד עם הסכנה.
במקרים כאלה, במקום לנסות להרגיע, נוכל לכוון ל:
הרס מבוקר: לבנות מגדל ואז להפיל אותו בדרמטיות.
משחקי אסון – רעידת אדמה, הצפה, טורנדו (אפשר לבנות מחסה מכריות ואז לקפוץ לתוכו ולהרוס אותו)
משחקי מלחמה או התקפה כמו היאבקות, קרב כריות, משחקי צעקות.
כל אלה הם דרך לפרוק מתח.
לעומת זאת, יש ילדים שיבטאו את אותה האנרגיה ביצירה (זה לא טוב יותר, זו אותה האנרגיה בצורה אחרת)
משחקי יצירה כמו ציור (הבת שלי בזבזה כבר 2 חבילות A4 במלחמה האחרונה), בנייה במגנטים, לגו, פאזלים, תפירה , סריגה ועוד.
המשחק מאפשר לעקוף מגננות ולגעת בפחד בלי להיבהל ממנו.
ילדים בגיל הרך לא צריכים הסברים מורכבים, הם בעיקר צריכים סימני בטחון מאיתנו, דרך תקשורת לא מילולית: דרך הטון שלנו, עיניים רכות, מבט מזמין, תנועות מווסתות, ידיים פתוחות לחיבוק, הזמנה לדבר על הרגשות ותחושה ששום דבר שאני מרגיש לא מבהיל ולא “יותר מידי” עבור המבוגרים.
המסר המרכזי הוא “אנחנו ביחד, כל מה שאתה מרגיש זה נורמלי, אני תמיד שומרת עליך ואתה בטוח.”
איך הילדים שלך מתנהגים מאז תחילת המלחמה? איזה טיפים תקחי לנסות אצלך בבית?
אלכסנדרה אורלוב,
מייסדת הורות מחבקת
8 תגובות
כתבה מעולה!
איך היית מסבירה את ההבדל בין ממ״ד למקלט?
למשל שאנחנו במהלך היום בבית שלנו אז אנחנו יורדים כבר בהתראה למקלט.
שאנחנו אחהצ וערב ישנים אצל משפחה ויש ממד אז נכנסה רק באזעקה.
בפועל יוצא מצב שכבר בהתראות הן רוצות שנכנס לממ״ד ומתעצבנות מאוד אם לא גם שניסיתי להסביר את ההבדל.
בדיוק ככה. יש אתראה שאומרת להכנס למקלט ויש אזעקה שאומרת להכנס לממד. אפילו הייתי משחקת בצלילים ומה הם אומרים.
קודם כל תודה על הכתבה!
במקרה שלי ברגרסיה מתבטאת אצל הגדול בשימוש יתר במוצץ, ממצב של רק בשינה לשימוש במהלך כל היום והמון פספוסים. אצל הקטן זה מתבטאת בהיצמדות, יניקה מרובה יותר, הצטברות תסכולים גבוה יותר.
באמת בימים האחרונים שילבו יותר משחקי בהלה והמצב מאט השתפר. אנסה לתת דגש יותר על ההובלה ועל הדרך שאני מתקשרת להם את המצב.
כן, עליה בשימוש במוצץ הוא ה-סימן שיש יותר גורמי סטרס, יותר בהלה במערכת.
משחקי בהלה זה מעולה ושמחה לשמוע שעובד לכם. שיום רגשות, לראות האם מצליחה להוביל קצת לדמעות עצב, זו עבודה נוספת שאפשר לעשות.
כתבת מעולה !! פתאום הבנתי התנהגויות של הבן 2.5 שלי בצורה מכילה יותר
שמחה שזה עזר לך! לפעמים רק ההסבר לבדו מווסת אותנו, בדיוק כמו שמתן שם לרגש יכול לעזור לויסות.
כתבה מצוינת !
גם אני מציעה להניק מיד כשנכנסים לממד (אחרי שהוא חזר לדרוש) אבל לא ידעתי אם זה נכון.. זה רק הרגיש נכון בגוף.
לקחתי את המשחקי בהלה .. לא חשבתי על זה..
שמחה שהתחברת! בהחלט אפשר להציע להניק יחד עם שיום הרגש ואז להציע משחק.