כאמא, תמיד הרגשתי אי נוחות כשהתבקשתי לרשום פתק נחת. בהתחלה זו היתה תחושה בבטן ועם הזמן, ככל שהתקדמתי בלימודים, התחושה הזו קיבלה אחיזה מחקרית.
אני מרגישה שיש דיסוננס גדול בין העובדה שאנחנו אוהבים את הילדים שלנו לא משנה מה הם עושים, פשוט בגלל מי שהם (ואני מניחה שכולכם תסכימו איתי שאתם אוהבים את ילדיכם גם כשאתם כועסים עליהם), לבין כל הפעולות שאנחנו עושים בשטח או פעולות שממליצים לנו לעשות כדי לחנך: להתעלם, להתרחק, להעניש במקרה של התנהגות שלילית. לשבח, לכתוב פתקי נחת, לעודד במדבקות ופרסים קטנים במקרה של התנהגות חיובית.
איך אפשר לקבל את המסר “אתה אהוב בגלל מי שאתה והקשר שלנו הוא נצחי” כשבשטח המסר הוא “אתה אהוב כל עוד אתה מתנהג כמצופה ממך”?
אפשר לקבל את התחושה שבגישה היקשרותית-התפתחותית מצופה לאהוב גם התנהגות בריונות ואלימה. אז אם זו התחושה שקיבלתם, אני חייבת להדגיש – אין זה נכון. אבל בהחלט הרעיון הוא לאהוב את הילדים שלנו, לראות את הכוונות הטובות שלהם (גם אם כרגע, מסיבה כזו או אחרת הם לא מסוגלים לממש אותם) גם כשהם בנקודה נמוכה בחייהם ומתנהגים בצורה לא נאותה. הרעיון הוא שהילדים הם רובוטים קטנים שפועלים רק בצורה שמיטיבה עבורם, אינה הולמת את כל מה שאנחנו יודעים היום על טבע האדם.
התנהגות היא תוצר של רגשות ורגש אינו בחירה.
במקום להתרכז בהתנהגות, עדיף לנו להתרכז בהתפתחות רגשית שבתורה תביא את כל אותן מיומנויות שאנחנו כל כך רוצים עבור הילדים שלנו: אמפטיה, חשיבה שמשלבת ניגודים, קבלת האחר וכו’.
ויותר מכל – אני מניחה שכולנו נעדיף שהילדים שלנו יפעלו “נכון” מתוך מניעים פנימיים ולא מתוך חשש מהענשה או בציפיה לקבל פרס. אגב, גם פרס הוא סוג של עונש מכיוון שמניעת פרס הופך לגורם סטרס לא מבוטל.
מחקרים גדולים בתחום מראים שהילדים אולי מצייתים מהר יותר כתוצאה משבח חיצוני (וזו כנראה הסיבה מדוע השיטה ממשיכה להיות נפוצה) אבל בטווח הארוך הם מאבדים את המוטיבציה הפנימית, סקרנות טבעית, חוששים להתנסות ולטעות, נעשים תלויים באישור, מרגישים פחות חופשיים להיות הם עצמם. אותה ההתהוות, עצמאות, מציאת “מה גורם לי לאושר” שכולנו רוצים עבור ילדנו.
מעבר למחקר, אני מסתכלת על הילדים שלי, אני מתבוננת בעצמי כשהייתי קטנה. אני לא רוצה שהשאלה “האם הייתי ילדה טובה? האם אני טובה מספיק כדי שיאהבו אותי” היא שאלה שהילדים שלי ירדמו איתה.
אז מה עם ההתנהגות הטובה? איך מגיעים לשם?
התשובה היא קצרה, מעצבנת ולפעמים מרגישה כמו מנטרה. בעזרת קשר.
אנחנו נולדנו עם מוח חברתי. אנחנו מחווטים להיות חברותיים. לא טוב לאדם לבדו.
אנחנו רוצים להיות טובים עבור אלה שאנחנו מקושרים אליהם. שייכים אליהם, נאמנים להם.
אנחנו רוצים לטפל בהם ואנחנו רוצים להתרפק ולהתמלא באהבה שמזינה אותנו.
כל אלה לא צומחים מפתקים: “שי היה ילד טוב היום, הוא מילא לבד את המדיח וניקה את שולחן האוכל.”
אלא מהרצון לחקות את אמא, להיות כמוה, לעזור לה מתוך שייכות, מתוך הרצון לחיות לצידה, בעולמה.
עבורי מטרת פתק נחת הוא שהילד ירגיש: רואים אותי, מקבלים אותי, אוהבים אותי כמו שאני.
אהבה מותנית
כשהשבח מתמקד בהתנהגות חיובית, הילד לומד מהר מאוד מה מותר ומה אסור וזו כביכול גם הסיבה לשבחים, לא?
במחקרים על אהבה מותנת, כלומר גישה חינוכית שבה חום וקבלת הילד תלויים בהתנהגות מראים שזה עובד. הילדים באמת מתחילים להתנהג כמצופה מהם.
אבל מה המחיר?
דימוי עצמי מותנה, כלומר הערך העצמי של הילד הופך להיות תלוי הצלחות. כשהם נכשלים בעיני הורים או מחנכים הם מרגישים פחות ראויים. ההצלחות עצמן עשויות להניב סיפוק רגעי אך מהר מאוד חוזר הסטרס לעמוד שוב בציפיות וכשלון מוביל לבושה, אשמה וחוסר יציבות רגשית שבתורו מזין את המעגל כי לרוב הוא יוביל להתנהגות המוגדרת כשלילית.
אישית, בתור ילדה שגדלה בגישה של אהבה מותנת, אני זוכרת את החרדה העצומה שהיתה לי לפני מבחנים. למי שאינו מכיר אותי – סיימתי את הבית ספר בהצטיינות יתרה. ועדיין, גם עכשיו, כשאני נהנת לקחת קורסים באוניברסיטה, אני נכנסת לקפאון וקושי להתחיל ללמוד לפני המבחן. עצם קיומו של המבחן הוא גורם סטרס שמשתק אותי, על אף תוצאות עבר.
והכי מעניין בעיני? גישה הורית זו עוברת מדור לדור. מי שחווה אותה בילדות, גם אם הרגיש שהיא לא היטיבה איתו, הוא נוטה לאמץ את הגישה הזו כלפי ילדיו.
קראתי שוב את מה שכתבתי עד עכשיו ואמרתי לעצמי: אלוהים ישמור, מפתק נחת להדרדרות מוחלטת..
אז רגע – בואו נעצור שניה.
זה לא שקיום של פתק נחת לבדו הוא זה שיגרור את כל ההשלכות הקשות האלה.
פתק נחת, כמו התנהגות, הוא סימפטום.
אפשר לגדל ילדים בטוחים בקשר, עצמאים, אמפטיים וחברותיים גם בעולם של פתקי נחת.
השאלה היא האם פתק נחת הוא כלי נקודתי שהם יפגשו בחייהם או שזו הגישה החינוכית הכללית שמקיפה אותם.
וכאן לנו ההורים יש השפעה גדולה.
דוגמאות לפתקי נחת שתומכים בהיקשרות
“אתמול אחר הצהריים, שי ואני הפכנו לפיראטים אמיתיים ויצאנו למסע אחרי אוצר חבוי בחדר. כדי למצוא אותו היינו צריכים לסדר בגדים בארון, לגלות רמזים מתחת לצעצועים, ולטאטא את דרכנו לתיבה. שי היה פיראט נפלא, מתלהב, מטאטא מקצועי ואכן האוצר נמצא! מחכה למשחק האוצרות הבא שלנו!”
“הבוקר נועה ואני פתחנו את היום בטקס נישוקים-חיבוקות שלנו. הסתדנו מהר לגן ובזמן שאחותה ינקה, הספקנו לקרוא את טרופותי. כל כך נהנתי מהרגעים האלה, מחכה להמשיך לטרופותי-בת לאחר הגן.”
“אתמול בערב דניאל החליט שהוא הטבח הראשי. הוא בישל פסטה, שטף ירקות וערך שולחן חגיגי. היה לי ממש כיף לבשל איתך יחד!”
“הלילה התעוררת ובאת אלי וכבר הרבה זמן זה לא קרה. וכששאלתי למה, אמרת שהתגעגעת אלי. וזה כל כך ריגש אותי והיה נעים לישון איתך בחיבוק.”
“אלה היא מלכת הצחוקים במשפחה שלנו. היא מספרת מלא בדיחות ועושה מעשי שובבות שגורמים לכולנו להתפוצץ מצחוק. תמשיכי ככה!”
“בערב בנינו מבצר ענק. זה היה לא פשוט וכלל תכנון, שינויים, בניה וגם קצת ריבים של מאיה ואחיה באמצע – כי אין מה לעשות, בניה זה עסק מורכב! ואז כולנו השלמנו, התחבקנו, אכלנו חטיפים ושיחקנו מלא משחקים בתוך המבצר שלנו. נמשיך לחזק ולהגדיל אותו גם היום.”
מחשבות אחרונות לסיום
מעבר לחסרונות ברורים, פתקי נחת התנהגותיים מחמיצים בעיני את כל הקסם של גיל הרך ואת הקשר שאפשר לייצר בין הגן לבית בעזרת חוויות של חיבור והתרגשות – רואים אותי, אני משמעותי, הרעיונות שלי חשובים, אני שייך.
ספרו בתגובות, האם יש בגן אצלכם פתקי נחת? מה אתם כותבים בפתקים אלה?
מאחלת לכם להנות מההורות ומהילדים המדהימים שלכם.
אלכסנדרה.
2 תגובות
אצלנו עדיין לא ביקשו פתק נחת, אבל מאוד מעניין לקרוא מה שכתבת, והדוגמאות שנתת ממש נתנו לי השראה וזווית ראייה חדשה לאיך להתייחס לדברים..
תודה שאיששת לי ונתת מילים לתחושות הלא נוחות, האמביוולנטיות, שמלוות אותי כבר כמה שנים בקשר לפתקי נחת של הילדים. אפילו מאמצת דוגמא שלך שמתאימה לאחד הילדים שלי…:) תודה רבה!