את יושבת לידו, הוא מרים עלה-עלה מהרצפה ואוסף אותם לתוך קופסא שמצא ליד הפח.
את מרגישה דחף עז להוציא את הפלאפון, לקרוא מיילים, לגלול באינסטגרם…
אולי את מחפשת עיניים של אמא אחרת בגינה כדי לנהל שיחה של מבוגרות, בקצב וברמת אינטלקטואל שאת רגילה אליהם. המוח שלך, שרגיל להיות מוצף בגירויים, פתאום נדרש להתרכז בעלה-עלה-מהרצפה-לתוך-קופסא, וזה מרגיש כל כך משעמם. הזמן לא זז. יש משהו כל כך חזרתי, ולא מאתגר מחשבתית באיסוף העלים הזה, בעיקר אחרי שכבר אסף את כולם, שפך בחזרה על הרצפה ועכשיו אוסף שוב.
אם נכנסת לקרוא את הכתבה הזו, כנראה שיצא לך לחוות שעמום כזה בזמן בילוי עם התינוק או הילד שלך.
אמהות רבות חוות שעמום בזמן המשותף עם ילדיהן, בין אם במודע ובין אם לא, ומתביישות לדבר על זה כי חוששות שיצטיירו כאמהות לא טובות.
אז נתחיל מכך שהתחושה הזו נפוצה מאוד ונורמלית לחלוטין.
השעמום יכול להופיע ברגעים מסויימים של בילוי משותף, ולעיתים כחוויה כללית בהורות, שנחווית כמו אוסף של מטלות יום-יומיות שוחקות וחזרתיות.
הסיבה המרכזית לשעמום זה, היא השוני המהותי במקצבים של עולם הילדים ועולם המבוגרים, הפועמים בקצב שונה לגמרי. שהייה עם ילדינו ללא הסחות דעת מצריכה מאיתנו האטה משמעותית והפחתת גירויים, שיכולה להיות מאוד מאתגרת.
עולם הילדים הוא עולם של פליאה איטית – הכל חדש ומסקרן, הילד חוקר את העולם וכל פרט קטן מעניין אותו.
לעומת זאת, עולם המבוגרים, בעיקר בחברה המודרנית, הוא עולם של עודף גירויים. המוח כבר עמיד בפני רובם ומוצא גם אותם משעמממים, מה שמביא אותנו לחיים בחיפוש מתמיד אחר תחושת ריגוש, עניין או אתגר חדש, וקושי לשבת בחוסר מעש.
שעמום, היא תחושה שלמדנו לברוח ולהימנע ממנה בכל דרך אפשרית. הוא בדרך כלל יוביל לפעולה – הפגת השעמום. בין אם זה בעזרת מסך, ביצוע מטלה, הסחת דעת – כל דבר שיעזור לנו לא לשבת עם התחושה הבלתי נסבלת הזו, שלא קורה כרגע שום דבר מעניין או מרגש.
מתוך הפחד המוטבע בנו מתחושת השעמום, לפעמים אנחנו חוששות שמא לילדים שלנו יהיה משעמם, ומציפות אותם בצעצועים כדי שחס וחלילה לא יפגשו בשעמום הנורא.
אני רוצה להציע כאן שההורות ככלל, ובפרט הבחירה לשהות יחד עם ילדינו ללא הסחות דעת, גם כשמגיע שעמום, מיטיבה איתנו ואיתם בשתי דרכים עיקריות:
- מאפשרת לילדינו חוויה של קשר נוכח, קשוב ועמוק
- תורמת לבריאות הנפשית שלנו כאמהות
השעמום כשער לנוכחות מלאה בקשר
למי מכן שאוהבת מחקרים, נכתב מחקר מעניין ב-2014 על הקשר בין שעמום ויצירתיות.
במחקר, אנשים שחוו פעילות משעממת, הראו ביצועים גבוהים יותר בפעילויות יצירתיות לאחר מכן. החוקרים שיערו שהגורם המקשר בין השעמום ליצירתיות הוא Daydreaming או “חלימה בהקיץ”, מצב בו אין גירוי חיצוני מיידי, והמוח מתפנה לנדוד פנימה ולייצר רעיונות חדשים.
המחקר הוא רק דוגמא לרעיון רחב יותר – תחושת השעמום, אם מצליחים לסבול אותה לכמה רגעים, יכולה להוות שער למשהו נפלא שמחכה מאחוריה. אפשר להסתכל עליה כמעין תחושה של אין-כאן-כלום-כרגע, שבעצם מאפשרת מקום לדברים חדשים להיכנס. לרגע המוח פנוי מגירויים.
זה נורא קשה לשהות שם, אבל ברגע שמצליחים ומסכימים להרגיש אותו אפילו קצת, יתגלו מאחוריו השראה, יצירתיות, רגיעה, ובמקרה של ההורות – נוכחות אמיתית ועמוקה ברגע יחד עם ילדינו.
מתוך השיעורים הרבים שבידינו להעניק לילדינו, בעיני זה אחד מהשיעורים החשובים – איך זה מרגיש לשהות במחיצת אדם אחר בנוכחות מלאה, לפגוש אותו בקצב שלו ופשוט להיות בקשר.
הלימוד הזה ילווה את ילדך לאורך חייו, ישפיע על חווייתו בקשרים המשמעותיים לו ועל האנשים שיבחר להקיף את עצמו בהם. הזכרון החווייתי של אמא שנמצאת שם, מסתכלת בפליאה יחד איתו וממנו, המבט הזה – יופנם וילמד אותו לימוד עמוק על קשר.
איך השהיה בשעמום תורמת לבריאות הנפשית שלנו כאמהות?
בקצב האיטי של העולם שלהם, הילדים שלנו בעצם “מכריחים” אותנו לעשות משהו שאנחנו לא רגילות אליו. בכך הם מעניקים לנו הזדמנות פז להאט, לחזור ולהתחבר לתודעה הילדית שלנו, של פליאה והתרגשות. להיות נוכחות עם מה שקורה סביבינו ובתוכינו ברגע ההווה ולחוות שיפור ממשי בבריאות הנפשית שלנו.
הם המורים הכי טובים שיהיו לנו למיינדפולנס. לשבת עם הילד שלך ולאסוף עלי שלכת לתוך קופסא יכול להיות יותר מיטיב מכל טיפול נפשי או שיעור יוגה שתלכי אליו.
מחקרים רבים מראים כיצד תרגול של נוכחות ברגע קשורים באופן ישיר לירידה ברמות הסטרס, שיפור מצב הרוח, הגברת תחושת סיפוק ואושר מהחיים.
במובן הזה, ובעוד מובנים רבים, הורות יכולה להיות הזדמנות לריפוי. לאלה מאיתנו שלא חוו קשר באופן הזה בתור ילדים, יש כאן אפשרות לחוות את הדברים שוב, והפעם אחרת, דרך ההורות.
בעיני, אם נצליח לפגוש את הילדים שלנו בקצב ובתודעה של עולם הילדים, נזכה בחוויה של העולם דרך העיניים שלהם – להתרגש מדברים קטנים, להיות נוכחים ברגע ההווה ופחות שבויים בבעבר ובעתיד.
זה נשמע יפה, אבל…
זה נשמע אידיאלי ברמת הרעיון, אבל מאוד מאוד קשה לביצוע. חשוב לזכור שהשאיפה כאן היא לא להיות אמא מושלמת. חלק מהמודעות הזו היא קבלה של עצמינו ושל ילדינו בצורה חומלת ולא-שיפוטית.
את לא חייבת לאסוף עלים. זה יכול להתבטא ברגעים הכי קטנים ופשוטים של ההורות – להסתכל לו בעיניים ולהיות נוכחת כשאת מניקה או מאכילה אותו. לאכול יחד איתו בשולחן האוכל ולהסתכל איך הוא נהנה למרוח את הגבינה על כל המגש. להסתכל לשמיים ולהגיד יחד שלום לירח.
הורות היא בסוף אוסף של רגעים, ובכל אחד מהם יש לנו בחירה, אם להיות נוכחות או לסגת.
אז אם הכתבה הזו תעזור לך לשבת עוד שתי דקות בתוך השעמום לפני שתסיחי את דעתך במשהו חדש, לאט לאט שתי הדקות יהפכו לשלוש, והשלוש לחמש, וזה אף פעם לא יהיה מושלם. אבל גם שינוי מאוד קטן, אפילו בהתכוונות שלך, יכול להיות בעל אפקט עוצמתי עליך ועל הקשר שלך עם ילדיך.
נסיים במילים יפות ומדוייקות שכתב אהוד מנור על הריפוי שבגידול בתו, גלי, “זו ילדותי השניה”.
“דרך עינייך בת,
אני רואה ומגלה שוב עולם.
דרך ידייך אלמד
לגעת שוב בגלי הים.
דרך שפתייך בת,
טעם חדש למילים.
ואיתך שוב אגדל בלי לחשוש –
אנחנו כבר בני שלוש”
מילים: אהוד מנור
לחן וביצוע: מתי כספי
אשמח לקרוא תגובות ומחשבות שלכן.
הדס ישי שפירא
עו”ס קלינית MSW, פסיכותרפיסטית, יועצת שינה בגישת הורות מחבקת
3 תגובות
כתבה מקסימה וחשובה!
וואו! אפילו לא הבנתי כמה זה קורה לי ביומיום. כתבה מעולה ומעניינת
כתבה מעולה!!