אני רוצה לצטט קטע מוידאו אינסטגרמי של פסיכיאטר:
“אנחנו מגדלים ילדים חלשים מבחינה נפשית כי אנחנו עושים יותר מדי בשבילם. אם אתה עושה יותר מדי בשביל הילדים שלך אתה מגביר את ההערכה העצמית שלך וגונב אותה מהם.
חוסן נפשי מתפתח דרך פתרון בעיות, אז אם הבת שלי היתה שוכחת את שיעורי הבית שלה אף אחד לא היה מביא לה אותם לבית הספר. אם היא לא לוקחת מעיל ביום קר למרות שאמא שלה אמרה לה אף אחד לא יביא לה את המעיל. זה מאוד חשוב שכשילד אומר “משעמם לי” במקום שאתה תפתור את זה במקומו פשוט תגיד – מענין מה תעשה עם זה”.
אז מה זה אומר בעצם?
נכון שבמבט ראשון זה נראה כמו איזה מיני נאום כזה שבא קצת להסכים איתו נכון?
אנחנו רואות לא מעט תופעות של ילדים לא מאוד קטנים שלא עושים המון דברים בכוחות עצמם, ומאוד מתחשק להצביע על התופעה הזאת ולהגיד – אה הה! נכון! אני הייתי הולכת לבד לבית הספר וחוטפת על הראש כשלא הכנתי שיעורי בית ואף אחד לא עטף אותי בצמר גפן ובזכות זה גדלתי להיות…. לא משנה מה . עצמאית כזאת, חכמה כזאת, יפה כזאת – יו ניים איט.
תודו שזה מפתה! אלא שאם נכנס קצת יותר לעומק לדברים שלו נראה שבעצם….. הסרטון הזה לא משהו בכלל.
אני חייבת לציין שזה נשמע לי כמו פוסט אינסטגרמי ולא עבודה רצינית של פסיכיאטר, כי זה נשמע מאוד שטחי ומאוד קיצוני וזה מה שאנחנו עושים בפייסבוק, גם אני חוטאת בזה לפעמים, כדי למשוך תשומת לב אנחנו חייבים להיות קצת קיצוניים. להעביר את הנקודה בעוצמה.
אז כל המילים האלה מפעילות בי המון רצון נגדי. והסיבה הראשונה היא כי אני עוצרת ושואלת את עצמי – למה אנחנו תמיד צריכים לבחור בין שני הקצוות? בין להיות הורים שעושים הכול בשביל הילדים שלהם לבין הורים ש”נותנים להם להתמודד” בכל מחיר?
כי בעיניי, יש פה בלבול מאוד גדול בין שני סוגים של פינוק ועל זה הוא מדבר: פינוק.
יש פינוק משחית, שבאמת מונע מהילדים לפתח מסוגלות.
אבל יש גם פינוק מפתח – כזה שבונה קשר, מחזק ביטחון, ומאפשר לילד להרגיש שהוא לא לבד בעולם.
ההבדל ביניהם הוא לא בשאלה “כמה אני עושה בשביל הילד שלי”, אלא איך אני עושה את זה ומאיזה מקום זה מגיע.
הובלה הורית
נקודה שניה שחשבתי עליך תוך כדי ההקשבה: דובר הסרטון שוכח משהו מאוד בסיסי – הובלה הורית מושתתת על טיפול. כלומר, הורה טוב הוא לא הורה שמצמצם את עצמו כדי שהילד יגדל לבד, אלא הורה שנוכח, מטפח, ומלווה – באופן שמתאים לשלב ההתפתחותי של הילד.
בגישה היקשרותית, אנחנו מדברים על כך שילדים קודם כל צריכים לדעת שהם יכולים לסמוך עלינו, ואז באופן טבעי הם יתחילו לקחת יותר אחריות.
אז במקרה של שיעורי בית זה לא אומר שאני תמיד אזרוק הכל ואביא לילד שלי את השיעורים לבית הספר, אבל זה גם לא אומר שאני בהכרח אגיד “בעיה שלך.”
כי אם אני רוצה שהילד שלי יפתח חוסן ואחריות אני צריכה להראות לו איך מתמודדים עם בעיות – לפעמים זה דרך עזרה, לפעמים דרך הכוונה, ולפעמים דרך מתן מרחב להתנסות.
אם אני שכחתי מסמכים חשובים בבית ואני חייבת אותם בעבודה, אני מאוד מקווה שאוכל להתקשר לבן זוגי שלי ולסמוך על כך שהוא יעזוב את מה שיעשה ויבוא להציל אותי.
זה לא יגרום לי להיות תלויה בו או לרצות לנצל אותו. זה יחזק את ההיקשרות בינינו ועל הדרך, כשאטפל בקרייסיס הקיים, אני אחשוב איך למנוע את המקרה הזה לפעם הבאה.
זה אומר שאפשר לשבת עם הילד ולחשוב יחד – כמה מהאחריות תהיה שלו, כמה שלנו ביחד. מה יכול לעזור לו לא לשכח את המחברת המסכנה, שהעדרה גורר כל כך הרבה סטרס מיותר..
פינוק- לעשות בשבילם
הסיפור הזה של לעשות יותר מדי בשבילם – קודם כל אני חושבת שיש פה בעיה שהיא כאילו סמנטית אבל היא לא רק סמנטית, כי המילים שאנחנו משתמשות בהן בונות את האופן שבו אנחנו חושבות ותופסות את המציאות.
אז קודם כל במקום להגיד “בשבילם” אני חושבת שהוא היה צריך להגיד “במקומם”.
ואז יש לזה קצת יותר אחיזה במציאות, נכון? אנחנו לא חיות בתרבות שמעודדת לעשות הרבה בשביל ילדים, ואני לא הולכת פה לכיוונים הפסימיים, ונכון שהמצב הרבה יותר טוב כיום בכל מה שקשור להבנה של צרכים וכו וכו, אבל אנחנו עדיין לא במקום טוב של לעשות בשביל.
וגם אם כן, זה בדרך כלל יגיע עם התחשבנות כזאת, שכולנו כנראה מכירות לא רע בכלל – אני עשיתי בשבילך… ואת… וכו וכו.
אני חושבת שמה שהוא מדבר עליו, בטח שמה שקשור למסוגלות, זה לעשות במקום, ובזה אנחנו דווקא ממש מצטיינים- אנחנו עושות המון המון פעולות במקום הילדים שלנו, לטוב ולרע.
אלא שאני חושבת שבנקודת זמן שבה אנחנו נמצאות, חשוב לעודד דווקא את ה”לעשות במקום” בעיקר בגילאים הקטנים, פשוט כי אנחנו כל כך מורגלות באופן מחשבה התנהגותי שמאשים אותנו בזה שאנחנו “מפנקות” את התינוק וכו וכו.
כלומר ההבחנה בין לעשות בשביל לבין לעשות במקום היא קריטית כאן.
אם נחזור להגדרה של פינוק – פינוק זה לעשות משהו בשביל אדם שיודע לעשות אותו בעצמו.
אז לדוגמא להלביש בן חצי שנה זה לא פינוק אבל להלביש בת 4 זה כן פינוק.
וכאן נשאלת השאלה: ממתי לפנק אדם אהוב הפך לבעיה? כמה מאיתנו נהנות שבן הזוג מפנקות אותנו? זה נחשב לביטוי של אהבה. שיכין לנו קפה, שנקפל את הכביסה שלו, שיכין לי אמבטיה עם קצף כשאני חוזרת מקראטה.
איפה הבעיה – הבעיה היא לא במה שנחשב לפינוק אלא מה שלא נחשב לפינוק והוא פינוק הרסני מאוד. זה כשאנחנו לא מאפשרים לילד ועושים במקומו כשהוא רוצה לעשות.
לדוגמא הכנת אוכל. הם מלכלכים, הם מבזבזים אוכל, אנחנו מפחדים שהם יחתכו, אנחנו מפחדים שיקבלו כוויה ואנחנו מונעים מהם להתנסות. אני יודעת לשטוף רצפה טוב ומהר יותר. אני לא אתן להם להתעסק עם החביתה כי הם ישברו חצי מהביצים.
הסתגלות
דוגמא אחרת היא פתרון בעיות במקום עזרה בהסתגלות.
הסתגלות היא היכולת להבין שהמצב שלא בחרנו בו, שאנחנו לא מרוצים ממנו, לא הולך להשתנות. היכולת לקבל את המצב הזה ולהתגמש בהתאם.
אז כאשר הילד שלי בוכה כי אבא עזב למילואים – במקום להבטיח לו מתנה, במקום להדליק לו סרט, במקום לתת לו שוקולד, במקום להסיח את דעתו, זה הזמן שלי לתמוך בו רגשית כדי לעזור לו בהסתגלות.
וזה משהו שקשה לנו מאוד לעשות גם כי קשה לנו להיות בתוך סערת רגשות וגם כי יש תחושה שאנחנו בעצם לא פותרים את הבעיה. ובצורה מצחיקה זה פינוק.
אנחנו עושים במקומם – במובן של פותרים בעיה אבל לא באמת פותרים. כי אנחנו לא מאפשרים לילדים שלנו צמיחה – צמיחה מבחינת מיומנויות מטבח למשל או צמיחה רגשית.
זהו פינוק הרסני ולא העובדה שאני מלבישה את בת 6 שלי בבוקר כי היא קמה עם המון סטרס: היא לא ישנה מספיק, היא רוצה יותר זמן איתי וחוששת מהפרדה, לא בא לה על הבית ספר וזה שאני מלבישה אותה נותן לה כמה דקות של תחושה עוטפת ואוהבת כמו שהיה לה בינקות.
זה הכוס קפה שבעלי מכין לי בבוקר. זה מה שיתן לה את הכח לפרדה ולהתמודדות של 8 שעות עם המסגרת.
בקיצור בעיני הוידאו מפספס לגמרי זה את המהות של איך ילדים באמת הופכים לעצמאיים.
שזה לא קורה מתוך דחיפה חיצונית, אלא מתוך זה שהם סופגים הובלה, מרגישים בטוחים להישען עלינו, ורק אז יוצאים לחקור ולנסות לבד.
התחשבנות
עכשיו עוד נקודה שחשבתי עליה זה על התחשבנות.
כמה פעמים אנחנו שומעות את המשפטים האלה: “אני עושה בשבילך כל כך הרבה ואת לא מעריכה!” או “אני מקריבה את כל כולי ואתה מתנהג ככה?”
ואז בעצם, כשאנחנו עושות בשבילם מתוך מקום של “אני מצפה לתמורה”, זה כבר לא באמת טיפול או הובלה, אלא חוזה סמוי שאנחנו חותמות עם הילד שלנו בלי שהוא אפילו יודע על קיומו.
וזה בדיוק מה שבונה תלות לא בריאה, תלות מהסוג שהפסיכיאטר הזה מדבר עליו.
הדוגמאות מהסרטון
עכשיו הדוגמאות שהוא בחר, אגב יכול להיות שזה קטע מראיון יותר ארוך וערכו אותו באופן הזה עם הדוגמאות האלה, אני לא יודעת אבל שמחה לתת לו ליהנות מהספק הזה.
לא להביא לבת שלו משהו שהיא שכחה בבית?
אני באופן אישי גדלתי בבית כזה בדיוק- בית בסגנון “בעיה שלך”, שבו אם שכחת משהו, טעית איפשהו, אל תבקשי עזרה מאיתנו – המשפחה שלך (!) שאמורים להיות הכי קרובים אליך ואמורים הכי לאהוב אותך.
והדוגמא עם המעיל – שוב, מוכר מאוד מהבית. כל טעות היא הזדמנות מצוינת לשמוח לאיד ולהגיד “אמרתי לך” ולא לעזור כי אחרת איך תלמדי. ולא משנה שאולי לא לקחת מעיל כי, ואני סתם בונה עכשיו איזה סיפור דמיוני מהראש, אבל אולי זה לא מגניב בעיניך ללכת עם מעיל כי כל הבנות המגניבות מהכיתה הולכות בלי מעיל ואת נורא רוצה שהן יהיו חברות שלך, והמעיל ואמא שלך שאמרה לך לקחת אותו זה בכלל לא הענין אלא סטרס חברתי?
כשאלה היתה עדיין בבית ספר, היה לה יום צילומים והיא היתה צריכה לבוא בחולצה כיתתית כתומה מיוחדת שהם קיבלו בטיול. זו היתה אחריות שלה, הזכירו להם כל יום בבית ספר. וגם שלחו תזכורת להורים. והיא שכחה. וגם אני שכחתי. ואז קיבלתי תמונה שבה כולם עם החולצה ורק היא ועוד ילד ללא. מה זה התבאסתי על עצמי. ולא חושבת שהיא למדה פה שיעור לחיים מעבר לזה שיש לה תמונה שבה היא שונה מכל החברים שלה.
עכשיו לגבי המסוגלות, אני חושבת שאנחנו לרוב מאוד מפוחדים בתור הורים. הרבה דברים נראים לנו מאוד מסוכנים והם לאו דווקא כאלה.
חוץ מזה הוא מתעלם לחלוטין מהעובדה- וזאת עובדה- שרוב הילדים לא מבלים הרבה מאוד זמן עם ההורים שלהם. הוא אמריקאי נכון ? כלומר מגיע ממקום שאין בו חופשת לידה אפילו.
ויש פער קריטי בין תחושת מסוגלות שיכולה להיבנות אצל ילד שנמצא עם הורה אחד על אחד הרבה שעות ביום לבין ילד שנמצא עם עוד הרבה ילדים אחרים ומעט מבוגרים שבגדול צריכים לשמור עליהם- ליטרלי לשמור, ואז ברור שהרבה דברים נתפסים בתור מסוכנים.
זה גם מזכיר לי את בעלי שהיה מגיע הביתה, הינו יוצאים ביחד והוא היה מתלהב ממשהו מסוכן ומגניב שהילדים למדו לעשות. ואני שתקתי וחייכתי כי ראיתי אותם מנסים ואף עושים את אותו הדבר מיליון פעמים קודם. בשבילו זו היתה קפיצה משמעותית בהתפתחות ובשבילי לא. וטוב שכך כי אני יותר חרדתית ממנו 🙂
בקיצור, השיח על חוסן נפשי ועצמאות הוא הרבה יותר מורכב ממה שהסרטון הזה מנסה להציג.
כן, אנחנו רוצות לגדל ילדים שמסוגלים להתמודד עם קשיים, אבל זה לא קורה מתוך דחיפה חיצונית או מתוך זה שנימנע מלעזור להם “כדי שילמדו”.
חוסן אמיתי מתפתח כשהילד מרגיש שיש לו על מי להישען, כשאנחנו לא משאירים אותו לבד עם הקשיים שלו אלא מובילים אותו דרך ההתמודדויות.
ומה אתכן? איפה אתן נותנות לילד להתמודד לבד ואיפה אתן מרגישות שצריך לתמוך ולעזור?
פרק מהפודקסט של אלכסנדרה אורלוב ואנא סטמסו “הורות בהתפתחות”.
