בכתבה הזו נדבר על עצלנות וספציפית על עצלנות לימודית.
ואני רוצה לפתוח עם משהו שאני שומעת המון מהורים – משפטים כמו:”למה הילד שלי לא מנסה?”,”איך אני גורמת לו לרצות לעשות שיעורי בית או ללמוד למבחן?”, נראה ששום דבר לא מעניין אותו, רק משחקי מחשב.
מה זו עצלנות בעיינינו?
אני חושבת, שאולי כדאי לשים לב גם למה אנחנו מתייחסות בתור עצלות, מה אנחנו מכניסות תחת המילה הזאת.
אם חושבים על זה רגע, אנחנו כמעט ולא נשמע משהו כמו- הילד שלי עצלן הוא אוהב לנוח הרבה, נכון?
זה יהיה יותר סביב – הוא לא מנסה, הוא לא מתאמץ, הוא עושה מה שקל לו ולא עושה מה שקשה או מה ש״צריך״.
אם היינו הולכות נגיד 50 שנה אחורה, עצלות היתה משהו אחר לגמרי נכון?
מהסיבה הפשוטה שלא היו משחקי מחשב או אפשרות לרבוץ מול הטלוויזיה רוב שעות היום.
אני לא באה להגיד שאז לא היו תלונות על אנשים עצלנים או ילדים עצלנים וכו וכו, אלא פשוט שזה נראה אחרת.
כשאלה היתה בבית ספר, בסוף כיתה א. היא לא רצתה לקרוא, רק שאני אקריא לה. היא לא הסכימה לפתוח ספר בחשבון. זה היה נראה שהיא לא מבינה בשביל מה לה להתאמץ, שהיא לא רוצה להתאמץ. אני לגמרי יכולה להבין למה זה נראה מהצד כעצלנות.
אותי האשימו הרבה בעצלות, בזה שאני עושה רק מה שקל לי ולא רוצה להתאמץ עם מה שקשה לי, ובתכלס כיום בתור אדם בוגר אני יכולה להגיד שזה לא שהתעצלתי ולא רציתי להתאמץ – אלא שפשוט פחדתי.
ואני חושבת שלא רק אני- אנחנו בעיני הרבה פעמים מכניסות תחת המילה הזאת “עצלות” הרבה מאוד דברים שבכלל לא קשורים אליה. ואז אנחנו לא יכולות לראות אותם נכון, וכשאנחנו לא רואות משהו אנחנו לא יכולות לעשות איתו כלום.
מה קשור סטרס לעצלנות?
העניין הזה עניין אותי במיוחד כי אני הייתי מצטיינת בלימודים מצד אחד ומצד שני אני ידועה בהימנעות, דחיית כתיבת עבודה או לימודים למבחן.
במשך הרבה שנים ואפילו היום לפעמים אני נשאבת למעגל הזה של מלחמה אל מול דחיינות של עצמי. תודה לאל יש לי את לימודי הסטרס שמפעילים לי חזרה את המוח החושב ועוזרים לי להתפקס במה שחשוב באמת: בהבנה שזה לא עניין של עצלנות.
וזה גם לא “אופי כזה״, מכירה? “יש לה אופי כזה, היא דחיינית”. זה עניין של סטרס, ההשפעה שלו על כל תחומי החיים, אשכרה על הכל, זה פשוט בלתי נתפס.
אני חייבת לפתוח פה רגע סוגריים על הבבונים של רוברט ספולסקי.
ספולסקי הוא נוירואנדוקרינולוג, ואחד הנושאים שהוא חוקר, זה סטרס והשפעותיו הנרחבות.
אגב למה בבונים? כי בבונים סובלים ממחלות שקשורות לסטרס כמו בני האדם.
וזה כי בבון זאת חרא של חיה, באמת, הם חיים בקבוצות מאוד היררכיות, יש את הבבונים האלפא שלוקחים את כל האוכל והנקבות ודופקים מכות לזכרים האחרים, הזכרים האחרים פורקים את הסטרס על הנקבות, הנקבות על הבבונים הקטנים וכו וכו.
“חרא גדול” כמו שקורים לזה פה אצלנו, וכמובן שצורת החיים הזאת גוררת איתה המון המון סטרס. עכשיו, הוא חקר שנים קבוצת בבונים ספציפית, ואז קרה שם דבר מדהים – הם חיו ליד ריזורט והיו ניזונים מהמזבלה של הריזורט, ורצה הגורל וזרקו שם בשר נגוע בשחפת, שזה כידוע קטלני לבבונים. איך שלא יהיה, מה שקרה זה שכל האלפא של אותה קבוצה מתו תוך כמה שבועות, כי הרי הם אלו שלוקחים את האוכל לעצמם.
וספולסקי חשב שהנה המחקר שלו נגמר, אבל בעצם שם הוא התחיל כי קרה שם דבר מדהים – פתאום גורמי הסטרס העיקריים נעלמו בבת אחת.
הקבוצת בבונים הזאת הפכה להיות קבוצה שיוויונית, הם הפסיקו להתנהג באלימות אחד כלפי השני, התחילו להתחלק במזון ואפילו- הזכרים התחילו לטפל בגורים! זה דבר שלא קיים אצל בבונים.
עכשיו למה סיפרתי פה סיפור כל כך ארוך, כי מלא מההתנהגויות האלה אלו התנהגויות שאומרים עליהן שככה זה בבונים, ככה זה אצל בבונים ואין מה לעשות עם זה. ופתאום מסתבר שזה הכל ענין של סטרס.
אגב הקבוצה הזאת משמרת את המבנה האוטופי הזה שהם הגיעו אליו, והם משתמשים באלימות כלפי מי שמנסה לצבור כוח. כלומר יש שם איזשהי הבנה מעמיקה של המצב ושל מה צריך לעשות כדי לשמר אותו. הלוואי עלינו, נכון?
עכשיו נחזור לסטרס ועצלות, נראה לי שכדאי למקד את זה קצת ולא סתם סטרס כללי כזה – אלא עומס שמגיע למצב שהמוח וכל המערכות פשוט קופאות. זו המהות של דחיינות.
המנעות היא ניסיון ויסות. לפעמים הוא מיטבי- לדוגמא אני ממש פחדתי להתמכר לסיגריות מהסיגריה הראשונה. לא משנה מה יש בתוך הסיגריה, כן? אז אני אף פעם לא ניסיתי לעשן, שום דבר.
אבל לפעמים המנעות היא ניסיון ויסות פוגע. כמו לדוגמא להמנע מקריאה. להמנע ממשחקי ספורט. להמנע מחברה.
אגב, עוד תופעה שהיא בעצם אותה תופעה אבל מתבטאת קצת שונה – מכירה את הילד שפשוט ממלא את כל התשובות במבחן אמריקאי בצורה רנדומלית? בלי לקרוא את השאלות בכלל? זה יכול להתפרש כילד מתריס, חוצפן, כזה שלא אכפת לו, כזה שלא רוצה להשקיע. אבל זו בדיוק אותה תופעה של סטרס.
שלמות המערכת וההתמודדות איתה
עכשיו יש פה עוד משהו נורא יפה כשאנחנו מבינות את הדברים דרך המשקפיים האלה של סטרס וויסות – זה דורש מאיתנו להכיר בשלמותה של המערכת שאנחנו.
כמה המערכת הזאת חכמה הרבה יותר מאיתנו. היא מנסה לאזן את עצמה, לא להתנכל לעצמה. הימנעות היא לא ניסיון של מערכת להזיק לעצמה ואם רק נכריח אותה אז הכל יהיה בסדר, לא, זה ניסיון של מערכת שיצאה מאיזון לייצר איזון בתנאים הלא כל כך מוצלחים שיש לה.
וזה דבר גדול להבין את עצמנו ככה.
כמה רפריימינג – כלומר שינוי בהבנה של מה שקורה כאן- הוא קריטי לשינוי המצב? ההבנה שזו לא החלטה מודעת של הילד, אלא משהו שקורה לו פיזיולוגית בגלל הסטרס המרובה שהוא חש ולא מסוגל להתמודד איתו?
שינוי התפיסה
אני חושבת, ואני אומרת את זה בצער, שהרבה אנשים לא יהיו מוכנים לעשות את העבודה שדבר כזה דורש. באמת.
כי זה קודם כל דורש מאיתנו להכיר בזה שאנחנו בסדר, נכון? שהילדים שלנו בסדר? שאנחנו לא איזה יצור מקולקל שצריך כל הזמן לתקן ושמחפש איך להזיק לעצמו ולסביבה.
אני מכירה לא מעט אנשים שמשהו כזה יראה להם טפשי או תמים להחריד, אמירות בסגנון “יאללללה עצלן וזהו, מה את מבלבלת את המוח”.
מהצד השני- יש יותר ויותר אנשים שכן מוכנים לעשות את העבודה הקשה ששינוי תפיסתי כזה דורש. וזאת באמת עבודה קשה.
ישנו המחקר של דניאל כהנמן. כהנמן חקר את “הטיות החשיבה”: האופן שבו אנחנו משתמשים ב”היוריסטיקות” שונות כדי לפשט את תהליך קבלת ההחלטות, לפחות בטווח הקצר.
אני אדגים למה אני מתכוונת באחת השאלות שלו, אז השאלה הולכת ככה: אם כדור בייסבול ומחבט עולים יחד 1.10$, והמחבט עולה דולר אחד יותר מהכדור- כמה עולה הכדור?
מה התשובה?
הרבה אנשים ימהרו לומר 10 סנט וזו דוגמה קלאסית להטיית חשיבה שמובילה אותנו לטעות כי התשובה הנכונה היא כמובן 5 סנט. עכשיו ברור שיש מצבים שבהם נרצה להשתמש בקיצורי דרך מחשבתיים, לדוגמא התארגנות בבוקר.
קיצורים מחשבתיים כאלה תורמים לשימור האנרגיה – אנחנו לא צריכים לחשוב יותר מידי ולבזבז אנרגיות כדי להתמודד עם גורם סטרס כזה או אחר.
אבל יש מקרים שבהם אנחנו צריכים להסתקרן, לשאול את עצמנו את השאלות הנכונות – לפעמים לוקח זמן לשאול את השאלה הנכונה. וזה נכון בעיקר כשזה נוגע בהתנהגות של הילדים שלנו.
אז השאלה שנשאלת כאן היא האם באמת אנחנו מדברים על ילד שלא מתאמץ מספיק? על ילד שלא אכפת לו? על ילד עצלן?
אנחנו מפעילים עוד סטרס
אז יש על הילד שלנו הרבה סטרס. ותגובת מערכת העצבים שלו היא להמנע, לברוח מהסיטואציה.
ומה אנחנו עושים כדי לעודד אותו? נותנים לו פרס אם יפתור ש”ב. או עונש – אין משחק עם אמא\אבא עד שאתה לא לומד, אין חוג עד שאתה קורא ספר. וכתוצאה מכך מוסיפים עוד סטרס למערכת.
לפעמים נראה שזה עובד, הפרס שווה מידי או העונש קשה מידי והילד ישתמש באנרגיות האחרונות שעומדות לרשותו. אבל בסוף – זה אומר שהוא ישאר מרוקן עוד יותר. וזה לא יעבוד לטווח ארוך.
אם מישהי פה צריכה שכנוע נוסף, או משפט שהיא יכולה לשלוף בכל מיני סיטואציות כדי להסביר למה עונשים ופרסים זאת לא הדרך, אז זה המשפט הזה – זה לא עובד לאורך זמן. זה פלסטר נקודתי ולא יעיל שיחזור אלינו בסגנון “הכל עובר אליך וקקה בידייך”.
מענה היקשרותי לעצלנות הנובעת מסטרס
אז מה עשיתי עם אלה ו”העצלנות” שלה בנושא הלימודים.
היינו אז במלון. בפינוי. עם אבא במילואים. השקעתי בטיולים, במפגשים עם חברים. בקראטה – נסעתי שעה וחצי לכל כיוון בשביל שעה של קראטה, כי ידעתי שהוא ממלא להם משאבים.
יצאנו הרבה לטבע, נסענו לבקר בבית, כדי שיראו שהוא שלם – כי זה היה אחד מגורמי הסטרס.
הפחד שלעולם לא נחזור.
אני לא מדברת על בכי כי זה היה מוקדם מידי, לא הצלחנו לבכות באותה התקופה. אף אחד מאיתנו.
בקיצור -התשובה הבנאלית ההיקשרותית: הורדת גורמי סטרס, מילוי משאבים, פריקת תסכולים, הפעלת מערכת פרה סימפטטית וחזרה לרוגע וחיבור דרך תחושת עצב ודמעות – כשאפשר.
איפה הלימודים בכל הסיפור הזה? הם לא כאן.
אבל הם חזרו ובגדול ובאותה השנה השלמנו את כל החומר של בית ספר תוך 7 חודשים. כשהיא היתה מוכנה. כשהיו לה את המשאבים לכך.
ויש כאלה שיגידו שאם הם ישחררו אז שום דבר לא יקרה. אבל זה לא שחרור. זה להתמקד במה שצריך. זה לא חינוך לעצלנות אלא להקשבה הדדית, הקשבה עצמית וויסות הדדי.
בדרך כלל האמירה הזאת מלווה בעיקר בפחד, או בתיאוריה – זה נראה שאם אני אשחרר שום דבר לא יקרה, או בחוסר הבנה של מה זה הלשחרר הזה – זה לא אומר לעזוב את הנושא ולהשאיר את הסטרס. זה אומר לטפל בסטרס.
עכשיו ברור שעשיתי עוד כל מיני דברים, משחקים, צחוקים, טיפים ללימוד נושא ספציפי אבל אלה דברים מאוד ממוקדים שהיו נכונים ספציפית למה שלמדנו וספציפית לאלה.
ואני באמת מאמינה שהטכניקה הספציפית לא משנה.מה שמשנה באמת זו הבנת הסיבה האמיתית.
זה השינוי הגדול מ: “אוף, הוא עצלן, הוא לא מנסה”
ל: הילד שלי תחת הרבה סטרס. איך אני עוזרת לו?
ועל הדרך, אנחנו מקבלים ילד מווסת יותר, ילד שלומד טוב יותר וגם ילד שיודע שההורים הם
התשובה לכל צרה. ועכשיו כשאלה מתקרבת לגיל ההתבגרות, הדבר האחרון הוא אחד הקריטיים עבורי.
האם הרגשת פעם שהילד שלך (או את) עצלן?
תמלול של פרק מפודקסט “הורות בהתפתחות”