אני מאימהות שמניקות טנדם, כלומר הנקת שני ילדים בגילאים שונים.
איתן נולד כשאלה היתה בת שנתיים וחצי ולפני הלידה היא ינקה פעמים ספורות במהלך היום ולקראת ההרדמה ללילה.
אחד מאתגרי הטנדם הוא שלאחר הלידה, רוב הפעוטות מתחילים לינוק בתדירות גבוהה.
המצב הזה יכול להיות מתיש גם פיזית וגם נפשית.
לפחות כך הוא היה עבורי.
תינוק ניובורן המבקש לינוק כל שעה הוא תינוק “רגיל” עבורי, דרישה הגיונית שאני מוכנה אליה נפשית.
פעוטה שעד כה הסתפקה בשתי הנקות קצרצרות, בבוקר ולפני השינה ועוד שלוק פה ושם שמפסיקה לאכול רגיל ועוברת לתזונה של 70-80% חלב אם, זה משהו שקצת יותר קשה להתכונן אליו.
פעוטה שיודעת לדבר אבל מעדיפה לצעוק “ציצי!ציצי!” ופותחת בבכי הסטרי שובר זכוכיות אם היא לא מקבלת מיד, יכולה לפעמים, איך לומר זאת בעדינות… לעצבן.
הקושי שלי להניק פעוטה
הדרישה שלה (כל הזמן, כאן ועכשיו) הפריעה לי להרדים את הקטן.
הצורך שלה תמיד להיות שם הפריע לי להתחבר לקטן.
ההנקה שלה הכאיבה לי. במהלך ההריון היא שכחה איך להתחבר בצורה נכונה.
הוואקום שלה היה חזק מידי, מציק וכואב.
הכל בהנקה שלה התחיל לעצבן אותי.
החיבור לפטמה, ליטוף השד עם היד, הצלילים שהיא עשתה, הנשימות שלה.
יום אחד העברתי את הילדים לאחריות בעלי ונעלמתי לאמבטיה ארוכה. הייתי צריכה להבין מה אני עושה עם המצב הזה. הבכי שלו כי הוא לא מקבל מענה, הבכי שלה כי היא לא מקבלת מענה, הכאב שלי מההנקה הלא נעימה – לא כך רציתי לגדל את ילדיי ולא כך דמיינתי לעצמי אימהות לשניים.
שאלתי את עצמי: האם גמילה מהנקה עומדת על הפרק? כששאלתי כבר ידעתי את התשובה: ברור שלא. למה?
התשובה עזרה לי להבין איך להתקדם לעבר הפתרון. הבנתי שעבורי הפסקת ההנקה אינה על הפרק מכיוון שזה היה פותר את הכאב של החיבור אבל לא נותן את המענה לצורך שלה ולכן גם לא משנה את כל האתגרים שאיתם התמודדתי.
מה הצורך מאחורי הדרישה הבלתי פוסקת לינוק?
הבנתי שהתמקדות בצורך מאחורי ההנקה יעזור לי להתמודד עם האתגר.
לאחר הלידה אני קצת “הזנחתי” את הצרכים שלה כי היא נראתה לי גדולה מאוד. בגיל שנתיים וחצי היא כבר ידעה לדבר, לאכול לבד, לשחק לבד, להתלבש חלקית לבד.
היו לה הרבה רצונות שהיא ידעה לבטא ואיכשהו הדבר הטבעי שעשיתי איתה עוד לפני שהחלה לדבר – זיהוי צרכים, נעלם לי.
כשהיא צועקת “ציצי! אמא, ציצי!” למה היא מתכוונת?
היא אומרת: אמא, קשה לי. אני כבר גדולה אבל אני עדיין קטנה. אני זקוקה ליותר תשומת לב. כשאני יונקת אני יכולה לחבק אותך.
היא אומרת: אמא, אני עייפה. היית עסוקה בהחלמה מלידה ואת עסוקה בטיפול באיתן ולפעמים את לא שמה לב לשעה. כשאני יונקת אני נרגעת.
היא אומרת: אמא, אני רעבה אבל אני רוצה לאכול איתך. לאחר שהתינוק נולד אנחנו כבר כמעט לא אוכלות יחד. כשאני יונקת אני איתך.
היא אומרת: אמא, אני אוהבת אותך. התגעגעתי אליך. התגעגעתי לזמן שהוא רק של שתינו יחד. כשאני יונקת אני הכי קרובה אליך.
השינוי בהנקות
השינוי הגדול היה במודעות שלי והבנת המצב. וכמובן שהשינוי לא הגיע ברגע.
בימים הראשונים היא עדיין צעקה ולא היתה סבלנית. עדיין התקשתי לתת מענה מלא ומהיר לשניהם יחד. היא עדיין ביקשה לינוק בתדירות גבוהה ונכנסה לטנטרום כשלא קיבלה.
אני השתנתי. הקשבתי למה שעומד מאחורי הצעקה הבלתי נסבלת ונהייתי יותר סבלנית, יותר קשובה, יותר רגישה לקשיים שלה.
עם הזמן היא ביקשה לינוק פחות. היא קיבלה הגבלה בזמן והיתה מוכנה לחכות. טנטרום בהרדמות של איתן פסק. היא יכלה לשחק לבד ולחכות שאסיים להרדים אותו.
השינוי הזה התרחש תוך כמה שבועות.
עכשיו כשהיא מגיעה אלי ואומרת: “אמא, אני מאוד אוהבת אותך. אמא, את השמש שלי. אמא, התגעגעתי” זה לא תירוץ לקבל הנקה אלא רק רצון לחיבוק וכרבולים.
כמו תמיד, היא מלמדת אותי להיות אמא טובה יותר, בן אדם טוב יותר. לפעמים אני רק צריכה לעצור ולהקשיב – לה ולעצמי.
מאחלת לכולם הנקה מלאה ומספקת, שמקרבת ביניכם לבין ילדכם.
מוזמנות לחלוק את הסיפורים שלכן מהנקת פעוטות.
אלכסנדרה אורלוב,
ייעוץ הנקה, שינה, אתגרי הורות
מייסדת הורות מחבקת
2 תגובות
אהבתי מאוד את ההתבוננות המחודשת בילדה שלך. אני עם בת שנתיים וחצי יונקת וניו בורן וכ״כ הזדהיתי עם התובנה שזה מרגיש כאילו היא כל היום משגעת אותי, אבל בעצם היא ככ מתוסכלת ומבולבלת כי כל העולם הברור והיציב שלה (כולל המענה שקיבלה בתור ״התינוקת״) השתנה.
כתבה נוגעת ומרגשת שנתנה לי הרבה נקודות למחשבה על הגברת הקטנה שלי:)
ריגשת אותי מאוד! זו תקופה מאוד קשוחה מהרבה בחינות, אבל שווה כל כך בהמשך 🙂