למה ילדים לא קוראים ספרים? או ליתר דיוק, למה ילדים בגיל הרך כל כך אוהבים ספרים אבל פחות ופחות ילדים בגיל בית ספר קוראים ספרים?
כשאני שואלת הורים את השאלה הזאת בדרך כלל עונים לי שזה בגלל המסכים.
זה נכון שמסכים הם מתחרה חזק לספרים, אבל כשאני הייתי נערה לא היו סמארטפונים ועדיין רוב הילדים בכיתה שלי לא קראו ספרים. אז למה זה?
מהסיבה הפשוטה שהפכנו ספרים למטלה.
הרי אם תצאו בערב לקולנוע, תראו סרט שמאוד אהבתם ואחרי שתצאו החוצה יחכו לכם עם מחברת וישאלו אתכם: נו מה למדתם? כמה דמויות משניות היו בסרט? הדמות הראשית הייתה עגולה או שטוחה? מה מוסר ההשכל של הסרט?
יאללה מה זה כל השאלות, תנו רגע לעכל את הסרט! ובכלל, האם בכל סרט חייב להיות ״מוסר השכל״?
קריאת ספרות ושירה הפכו בילדות שלנו למטלה, לקריאה מונחית – מי לא היה בודק את השאלות לפני שהוא מתחיל לקרוא כדי לדעת מה לחפש? הקריאה הובילה אותנו ליומן קריאה, למענה על אינסוף שאלות ובעצם שכחנו את הדבר הבסיסי ביותר
ספרות היא אמנות, ספרות היא חוויה אישית ובעיקר, היא לא כלי. ברגע שהספרות הפכה להיות כלי בידי מבוגרים היא הפסיקה להיות חוויה עבור ילדים.
אז איך כל זה קשור בכלל לגישה הורית?
ההבדל בין ספרות התנהגותית לספרות התומכת היקשרות טמון קודם כל בתפיסת הילד.
ספרות התנהגותית רואה בילד אובייקט שיש לחנך ולעצב את התנהגותו.
ספרים המתכתבים עם הגישה ההיקשרותית לוקחים בחשבון את ההבשלה הטבעית של הילד, את הקצב האישי והמורכבות הרגשית. ספרים בגישה ההתנהגותית לעומת זאת, מתמקדים בתיקון התנהגות, במוסר השכל מפורש ובדרך כלל יציגו דמויות שטוחות ופתרונות קסם.
לשם המחשה, אציג 2 ספרים ואיך כל אחד מהם טומן בתוכו מרכיבים משתי הגישות המנוגדות האלה.
״מיץ פטל״ (חיה שנהב) ולמה הוא מתכתב עם הגישה ההיקשרותית?
בקצרה, מיץ פטל הארנב נמצא בבית שלו ויום אחד מגיעים אליו האריה והג׳ירפה אבל הוא לא רוצה לפתוח להם את הדלת. הם מנסים לגלות מי הוא בערמה ולא מצליחים ובתהליך הדרגתי הם יוצרים היכרות מחוץ לבית, משחקים ובסוף מיץ פטל מזמין אותם לבית שלו והם שותים ביחד מיץ פטל.
אז מה יש לנו כאן?
מיץ פטל הוא ילד, ילד קצת ״מבודד״ – הבית שלו עמד בקצה החורשה ואף חיה לא ידעה מי הוא.
האם הוא ילד ביישן? האם הוא ילד רגיש? אנחנו לא יודעים, אבל הסיפור נותן כבוד למיץ פטל, כפי שהוא.
לא כל כ״כ מהר הוא פותח את הדלת – רק כי האריה והג׳ירפה רוצים אז הוא צריך לגלות להם מי הוא? רגע, יש פה תהליך לעשות (גם אני לא פותחת את הדלת לכל אחד שמגיע אליי הביתה ואני בטוחה שגם אתם לא).
עוד אנחנו לומדים על מיץ פטל שהוא קצת חושש, ברגע שהוא שומע את הצעקות של האריה והג׳ירפה הוא מיד נכנס פנימה. האריה והג׳ירפה יודעים שקוראים לו מיץ פטל אבל הם מבקשים לדעת ״איזה חיה אתה?״ – הם רוצים לדעת מי הוא באמת, להכיר אותו לעומק.
מה אנחנו לומדים על הג׳ירפה והאריה? שכמובן גם הם ילדים. ילדים סקרנים, יצירתיים שמחפשים דרכים להגיע לליבו של מיץ פטל. כשהם לא מתאפקים וצועקים מהתרגשות כשמיץ פטל פותח את הדלת הם בדיוק הדמויות שכל ילד יכול להזדהות איתן – כי לילדים קשה לווסת את הרגשות שלהם, למרות שהם מבטיחים לא לצעוק (כמו שהאריה והג׳ירפה הבטיחו) הם עושים זאת שוב כי הם פשוט לא שולטים בזה והרי זה כל כך טבעי!
ורק כשהם עמדו בשקט, נתנו למיץ פטל את הזמן שלו ויצרו איתו קשר דרך משחק – הוא נפתח.
רק אחרי משחק משותף (מחוץ למרחב האישי של מיץ פטל) וניסיון נוסף לדפוק לו בדלת הרגיש מיץ פטל מספיק בטוח להזמין אותם אליו הביתה ואירח אותם באהבה גדולה.
הסיפור הזה מסתכל על ילדים מנקודת המבט שלהם, מאפשר זמן, תהליך, מציג דמויות מורכבות שעוברות מסע ביחד ומזכיר לנו שלא, אנחנו לא חייבים ישר להתחבר, אנחנו לא חייבים ישר לפתוח את הדלת.
לפעמים אני שומעת מהורים שלא אוהבים את הספר, שמיץ פטל הוא ״אנטיפט״ ואני חושבת שזאת תפיסה שהיא פשוט חלק מהקונספציה ההתנהגותית הרווחת שרובנו גדלנו בתוכה.
אותם הורים רוצים בטובתם של הילד שלהם, רוצים שהילד שלהם יגדל להיות אדם חברתי ומבחינתם, סיפור התנהגותי מקביל היה מלמד את מיץ פטל על הכנסות אורחים, על לחלוק עם חברים, על הנורמות החברתיות בהן אנחנו לא רוצים להעליב ילד אחר.
אבל האם זה מה שנכון לילדים שלנו? האם זה נכון לנו? גם אנחנו לא מתחברים לכל אחד.
חיבור נוצר מהיכרות, מקשר, מכבוד הדדי ולא כי ״ככה צריך״. לכן, זה הסיפור האהוב עליי ורבים אחרים כי הוא לא בא ללמד אותנו כלום - הוא פה כדי לשרת חוויה של ילדים, לנרמל אותה ולהגיד ״אתם בסדר, אתם לא חייבים להיות חברים של כולם. זה בסדר שתעשו את זה בקצב שלכם ובדרך שלכם״.
מקווה שעשיתי לכם חשק ללכת ולקרוא את מיץ פטל היום לפני השינה 
ובמעבר חד נעבור ל״אריה שאהב תות״ (תרצה אתר):
בקצרה, יש אריה ביער שאוהב רק תות וביער שהוא גר בו אין תות.
הוא מתוסכל ואמא שלו מסבירה לו שיש הרבה דברים אחרים אבל תות אין. יום אחד הוא פוגש ילדים ביער שיש להם הרבה תותים, אוכל אותם (את התותים כמובן) ואז נופלת עליו ההבנה שהוא בכלל לא אוהב תות. הוא חוזר הביתה ומעכשיו אוכל רק את מה שאמא שלו מכינה ורק את מה שיש ולא מה שאין.
אז מה יש לנו כאן?
האריה שאהב תות הוא כמובן ילד שמהר מאוד נגלה שיש לו בעיה – בררנות באוכל.
אותה בררנות נתפסת כבעיה ע״י מבוגרים בעוד שילדים יתפסו את התהליך הזה כמסע טבעי, הדרך שבה אני לומד מה אני אוהב ולא אוהב, מה ההעדפות שלי.
נתחיל מזה שהאריה הוא דמות פלקטית שיש לה רק מאפיין אחד – הוא אוהב תות.
כצפוי מילד קטן ולא בשל, זה מתסכל אותו מאוד והוא בוכה אבל אמא שלו פחות רגישה לכך ומגיבה ב-2 הדרכים הנפוצות בהן פועלים הורים שרוצים להפסיק בכי:
- לנסות ולהציע פתרונות – ״יש פטל, שזיפים, סיגליות…״
- לבטל את הצורך בבכי – ״תפסיק לבכות ותפסיק להתלונן״
(מי שכבר שוחה בשפה ההיקשרותית יודעת, שבסיפור היקשרותי מקביל, אמו של האריה הייתה נותנת לגיטמציה לרגשות התסכול שלו ועוזרת לו להסתגל למציאות דרך בכי והגעה ל״חוסר תוחלת״).
נמשיך – אחרי שהבהיל ללא כוונה את הילדים ביער ואכל את כל התותים שלהם – הגיע האריה למסקנה: ״אני בכלל לא אוהב תות. זאת הייתה פשוט טעות כל העניין הזה עם התות״.
זהו, הגענו לפתרון הקסם, בעיית הבררנות נפתרה – ״ומאז הוא אוכל רק מה שאמא שלו מכינה ולא רוצה דברים שאין ורק לילדים אחרים יש״ וגולת הכותרת: ״הוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש״ (חזרה על הזלזול ברגשות הילד הקטן).
הסיפור, שנכתב אגב בשנת 1971, הוא כלי בידי מבוגרים שרוצים ללמד את הילדים שלהם ערכים כמו: לא להסתכל על הדשא של השכן, לשמוח במה שיש וכמובן, לאכול הכל מהכל.
אבל האם כלי דידקטי הוא זה שיעזור לילדים שלנו להגיע לשם? האם עידוד הדחקת רגשות וחוסר אמפטיה באמת יכולה לתמוך בהתפתחות רגשית וויסות של ילד קטן?
אז איך נדע לזהות אם הסיפור הוא תומך היקשרות או גישה התנהגותית?
- דמויות – דמויות שטוחות עם מאפיין אחד ידליקו לנו נורה אדומה כי בדרך כלל הן נועדו מראש כדי להעביר מסר, כמו למשל: ״הדובון לא-לא״ (יצחק אבנון) שכל מה שהוא יודע זה להגיד ״לא״. דמויות מורכבות ומתפתחות לעומת זאת יעברו בדרך כלל תהליך או יציגו נקודת מבט ייחודית כמו בסיפור: ״רוני צוחקת״ (ג׳ון וויליס וטוני רוס) שבסופו מגלים הקוראים בהפתעה שרוני היא נכה על כיסא גלגלים – סיפור התנהגותי מקביל כנראה היה מתחיל מזה ומסתיים באמירה מפורשת שצריך ״לקבל את השונה״.
- מוסר השכל – סיפור התנהגותי בדרך יסתיים במסר של הכותב כמו למשל בסיפור ״הפיל שרצה להיות הכי״ (פאול קור): ״זוכרים מה אמרה הציפור? מה רע בצבע האפור? זה צבעם של הפילים״. בסיפורים שתומכים היקשרות יהיה דגש על החוויה והדרך כמו למשל: ״מרים והים״ (מיריק שניר) שבו מרים מגלה איך נראה ים.
- מגוון של רגשות – האם הסיפור מאפשר לגיטימציה גם לרגשות שליליים? כמו בסיפור ״תירס חם״ (מרים רות) בו הילדים כועסים על אופיר ואפילו אומרים מילים שאסור כמו: ״איזה פיכסה״ או שיש רגשות רצויים פחות? בספר “דמעות ורודות״ (חנה גולדברג) מסופר על ילדה שאף אחד לא שיחק איתה והדמעות עמדו לה בגרון. ההורים שלה לא מנסים לעצור אותה ולהפך מעודדים אותה להוציא את הכאב החוצה – ורק אחרי שהיא נתנה לדמעות לזרום היא הרגישה טוב יותר. הסיפור לא פותר את הסיבה שבגללה היא בכתה ורק נותן במה לתהליך הפנימי שלה.
- מורכבות לעומת שטחיות – האם הסיפור מציג מצבים אנושיים מורכבים או שתוך כמה עמודים אנחנו עוברים מבעיה לפתרון? בסיפור “קטנה-גדולה” (אורי אורלב) הילדה דניאלה עוסקת בשאלות של בגרות לעומת ילדות, בסמכות הורית ובמגבלות של ילדים – הסיפור לא חושש ליצור היפוך כוחות משעשע ומעודד חשיבה עמוקה במקום להציע פתרונות קסם ומסתיים ללא השלמה כי יש סוגיות שרק הזמן פותר.
ומילה לסיום
ספרות היא חוויה אישית וסובייקטיבית וזמן הקריאה שלכם יחד הוא זמן איכות אמיתי.
המעיטו בשאילת שאלות בוחנות, בלימוד מתוך סיפורים על מושגים מופשטים או פורמליים – השאירו את הסיפור פשוט כמו שהוא – אני מבטיחה לכם, שהילד שלכם בעצמו כבר מגלגל את המחשבות במוחו הקטן ולוקח ממנו את מה שהוא צריך, רוצה או מרגיש.
איזה ספרים אהבתם או לא אהבתם להקריא לפעוטות שלכם?
2 תגובות
איזו כתבה נהדרת ופשוטה להבנה! עלו פה ספרים שנתקלתי בהם ואהבתי או לא אהבתי ונתת שם, סיבה פורמלית ודיוק לסלידה שלי לספרים מסוימים ולסלידה מאחרים. תודה גדולה לך.
איזה כיף, שמחה לשמוע! תודה רבה על התגובה 3>