נניח שהיית לומדת לעוף.
פתאום, ביום אחד – את מגלה שיש לך כנפיים.
כמה מרגש! נכון?
אבל מה תרגישי כנראה במקביל להתרגשות?
בהלה.
לפני שאת ממריאה את כנראה תעשי כמה בדיקות חשובות להישרדות שלך, בצורה אינטואיטיבית לגמרי:
- תבדקי את האדמה מתחתיך ועד כמה היא קשה
- תבדקי אם יש משהו מסביבך להיאחז בו במקרה של איבוד שליטה
- תרימי טלפון כדי לספר למישהו קרוב
- תבדקי אם אותו אדם יכול לבוא לתמוך בך
ורק אז,
כשאת מרגישה בטוחה יותר, תהיי מוכנה לפרוס כנפיים ולנסות את הסקיל החדש שלך:
לחקור עד לאן את מצליחה להגיע, האם את יכולה לעשות סיבוב באוויר? באיזה מהירות את יכולה לטוס?
ובאיזשהו שלב גם תהני מזה, תתרגלי להרגשה, תנופפי לשלום, ותתמסרי לרוח מתחתיך.
עכשיו, דמייני את הילד שלך.
הוא לא ממש לומד לעוף, אבל הוא כן עובר קפיצה התפתחותית,
והחוויה, במובנים רבים, מרגישה לו מאוד דומה.
מהי קפיצה התפתחותית?
קפיצה התפתחותית היא שינוי גדול בהתפתחות של הילד.
-אם זה מוטורית (כמו התהפכות, זחילה או הליכה)
-או קוגניטיבית (הבנה, שפה, זיכרון)
-או רגשית (חיקוי, מודעות עצמית, הבנת רגשות של אחרים).
אלו רגעים שבהם הילד מרחיב את היכולות שלו, ומתקרב לעוד דרגה של עצמאות תואמת לגילו,
שבהם הוא יכול לעשות עוד משהו שפעם עשית בשבילו, לגמרי בעצמו.
עד עכשיו הושבת אותו – ופתאום הוא יודע להתיישב בעצמו.
עד עכשיו נשאת אותו ממקום למקום – ופתאום הוא מצליח להגיע לצד השני של החדר בעצמו.
ועד עכשיו מחאת עבורו כפיים – אבל עכשיו הוא יכול לבד.
אבל כל יכולת חדשה כזו שמתפתחת, מזמינה גם בלבול, חוסר ביטחון, בהלה ולפעמים אפילו מצוקה.
אז אם הוא לומד צעד חדש לעצמאות, למה דווקא עכשיו הוא כל כך נדבק אליי?
דווקא בשלב כזה המון פעמים נראה התנהגות תלותית יותר:
- הצמדות להורה
- ריבוי התעוררויות
- קושי בהירדמות
- רגרסיה בהתנהגויות שכבר נרכשו (התנהגות תינוקית יותר)
- עלייה בבכי או בדרישה למגע
- פחות סבלנות
- צורך מוגבר בויסות
כי כדי להרגיש בטחון, הוא תלוי לחלוטין בצורך לוודא שיש לו רשת ביטחון, וקרקע מתחתיו.
דווקא ברגעים שבהם הוא עושה צעדים גדולים קדימה, הוא זקוק לנו יותר כדי להרגיש עוגן חזק ויציב שלא זז, כשכל שאר העולם משתנה סביבו ומול עיניו.
אלה לא סימני נסיגה – אלה סימנים של גדילה.
מה עוזר בתקופה כזו?
- להיענות לצורך בקרבה – גם אם זה דורש מאיתנו יותר, זו הדרך של הילד להתמלא ולהתחזק, לוודא שהקרקע שלו יציבה.
- לנרמל את זה אצלנו – להבין שזו תגובה טבעית להתפתחות, ולא “בעיה” שצריך לפתור, וזה זמני ויעבור.
- לזהות את מה שהתחדש – אולי הוא התחיל לדבר יותר? לזחול? להבין רצפים? שימו לב למה משתנה.
- לטפח את החיבור – משחק משותף, תרגול מיומנויות ביחד, מגע, חיוך, שיח רגוע. אלה רגעים שבונים ביטחון רגשי.
- ליזום קרבה, גם בלי דרישה – לא לחכות שיבקש. להקדים אותו בהזמנה אליך, לאפשר שובע רגשי.
לסיכום
הילד לא נאחז בכם כדי להישאר תינוק – הוא אוחז כדי שיוכל להעז.
וברגע שהוא ירגיש שיש לו עוגן ורוגע רגשי אמיתי,
הוא יוכל להרפות,
ויצא לגלות את העולם,
ישחרר ויתמסר לרוח.
ודווקא מתוך אותה התלות – תגיע העצמאות.
