מרדף היקשרותי

מרדף היקשרותי הוא מונח מפחיד, שמתאר משהו שלפעמים הוא מאוד יומיומי.
הוא יכול להתקיים כשיש הרבה פרידות, פיזיות או רגשיות, כשהילד לא מרגיש אותנו איתו במידה שהוא צריך.

זה לא רק עניין של כמה זמן היינו יחד, אלא עד כמה הילד מרגיש מוחזק בתוך הקשר וכמה הוא מרגיש שהאחריות על הקשר היא עלינו. לדוגמא כשאני חולה או יש לי יום עם מלא שיחות טלפון, אני ארגיש שהפעוטה שלי תצמד אלי הרבה יותר, כי בלי לשים לב, אני נוכחת פיזית אבל פחות נוכחת באמת..

תחושה של חוסר בהיקשרות (זמנית!) יכול לקרות בכל קשר. כשאני ובן הזוג שלי מעבירים יום בלהיפגש סביב ארגונים, מי מכין ארוחת בוקר, מתי חוזר מהעבודה, איפה אוכלים ארוחת חג, מתי עושים כלים, מי מסדר את הבית, קח אותו כבר לגינה וכו’ וכו’, בימים כאלה שאולי התראינו המון אבל ממש לא הרגשנו ביחד- אנחנו לא מרגישים קרובים.
בימים כאלה אני כועסת עליו הרבה יותר, הוא מעביר עליי ביקורת הרבה יותר, אנחנו מתוסכלים ומרגישים שלא רואים אותנו ואת המאמצים שלנו.

כדי להרגיש קרבה ולהיות חומלים יותר, מחוברים יותר, תומכים יותר, אנחנו צריכים להיות באמת ביחד. לצחוק בזמן ארוחת הבוקר, להתחבק עם כוונה לפני שנפרדים, להקדיש זמן ביחד לדבר על היום שהיה או להתכרבל כשאנחנו מתעלפים מעייפות על הספה בערב.
לפעמים ממש צריך להזכיר “היי, בוא ניפגש רגע”- נסתכל בעיניים, נבחר להיות יחד. אלו זמנים שאנחנו מפעילים ומזינים היקשרות.
לפעמים אחד מאיתנו יאותת שהוא זקוק לעוד קשר, ולא בטוח שהוא ידע לומר את זה כמו שצריך, והשני לא ישים לב, וניכנס ללופ של מרדף היקשרותי.

ואנחנו מבוגרים! עם ביטחון, עם תחושת עצמאות ומסוגלות, עם יכולת להחזיק את הקשר בראש לאורך זמן. הילדים שלנו הרבה יותר תלויים והרבה פחות בטוחים בעולם.
כשילד קם לבוקר של התארגנויות, הורים לחוצים, הולכים לגן -נפרדים- חוזרים לגן שעשועים- חוזרים הביתה- ארוחת ערב-מקלחת-למיטה- וואו, מתי יש זמן לקשר? ואפילו לא צריך את הפרידה לגן בשביל זה, מרדף היקשרותי יכול לקרות גם כשפעוט נמצא בבית עם ההורה.

יש ימים שמרוב תפקוד אני לא נוכחת עם הילד שלי באמת.
אני הולכת איתו לגינה, פוגשים חברים, קוראים סיפורים ומשחקים בלגו ובכדור, אבל אני כל כך עייפה, וכל כך טרודה, וגם מנסה להכין ארוחת צהריים ולשמור את הבית נקי- שאני לא באמת נמצאת איתו, אני מנסה להעביר לו את הזמן.
הילד החכם שלי מרגיש את זה ומחפש אותי. 

זה לא לוקח לו כמה ימים כמו שיכול לקרות לי עם בן זוגי, זה מיידי אצלו. לי ברור שהקשר קיים ואני אוהבת אותו ודואגת לו, אבל עבורו זה אינסטינקט הישרדותי, הוא מרגיש את חוסר הביטחון והלחץ שהקשר עם אמא בסכנה ומיד מגיב לזה.
הוא קורא לי ומבקש ידיים וציצי ולא מניח לי לרגע, ואני נהיית עוד יותר מותשת ועוד יותר חסרת סבלנות, והמעגל ממשיך. אלה רגעים שכל כך קשה לי להיות בהובלה. בא לי להרים ידיים ולשכב על הספה.

וביום כזה שאני עצבנית והוא רודף אחריי, ואני כאילו נענית ומניקה ומרימה אבל אני יודעת בלב שלי שאני לא נוכחת איתו באהבה ברגעים האלה, וגם הוא יודע את זה- אולי גם הפרידה ללילה תהיה קשה יותר והוא לא יירדם.
איך אפשר להיות במנוחה כשהקשר עם אמא מרגיש בסכנה? הוא יחפש את הקשר איתי לפני השינה, הוא ירצה לספר לי סיפורים, להשתולל, לשחק, לינוק עוד ועוד. הוא עבר יום מלא בעשיה וגירויים, ועכשיו לפני השינה יש רגיעה, ולכל הרגשות יש מקום להתעורר. זו הדרך שלו לבקש את החיבור האחרון לפני שהוא נפרד ללילה, אחרי שלא קיבל את מנת החיבור שהיה זקוק לה במהלך היום.