יש הרבה סיפורים שונים סביב חפצי מעבר.
החל מ: “איך אני יכולה להרגיל את התינוק שלי לחפץ מעבר כדי להקל עליו בגן?”
ועד ל: “יצאנו לחופשה ושכחנו את הדובי בבית. שעתיים שהוא צורח ולא מוכן להירדם!”
חפץ מעבר או “שמיכי” הפך להיות חלק כמעט מובן מאליו בהורות. אתם בטח שמעתם לא מעט המלצות להצמיד לתינוק, החל מגיל חצי שנה, חפץ רך ונעים, שירגיע ויווסת אותו ובעצם יאפשר לו “הרגעה עצמאית” ללא נוכחותם.
ההמלצה הזו נפוצה גם בעולם השינה וגם בהסתגלות לגן.
ואז אנחנו רואים את השאלות הבאות:
“כיצד מעודדים תינוק לחפץ מעבר?”
“איזה חפץ מעבר יש לתינוק שלך?”
“האם זה תקין שלבן שנה שלי אין חפץ מעבר?”
ופחות את השאלה: האם חפץ מעבר הוא חלק טבעי וחיוני בהתפתחות התינוק?
אז מה בעצם עומד מאחורי התופעה הזו?
האם חפץ מעבר באמת עוזר לילד לגדול להיות עצמאי ובטוח?
והאם זה נכון שאנחנו כהורים נציע לילד חפץ כזה כדי להקל על ההרדמות או על הכניסה לגן?
בכתבה הזו אני אנסה לתת מענה לשאלות אלה.
מהו חפץ מעבר?
את המושג “חפץ מעבר” טבע הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט בשנת 1953.
ויניקוט תיאר את החפץ הזה כ”אובייקט הראשון שאינו אני” – פריט שהילד מחזיק בו, נצמד אליו ומעניק לו תחושת ביטחון. בדרך כלל מדובר בבובה, דובי, שמיכה או פיסת בד קטנה.
לפי הגישה, החפץ אמור לשמש כגשר שמאפשר לילד לחוות את העולם עם תחושת המשכיות וביטחון, גם כשהאם לא נוכחת פיזית.
ויניקוט כתב שלחפץ המעבר אמור להיות ריח ייחודי והוא אמור לעורר תחושות המזכירות לתינוק את אמו. חפץ כזה יוצר אצל התינוק אשליה של בטחון, הדומה להשפעה המרגיעה של האם (כאשר היא אינה נוכחת באותו רגע). חפץ המעבר מסייע לתינוק בהיעדרה של האם להשיג דרגה מסוימת של עצמאות.
מחקרים קלאסיים חיזקו את התפיסה הזו. אנחנו רואים במחקרים שילדים שנכנסו לחדר חדש עם ה”שמיכי” שלהם היו רגועים יותר, כמעט כאילו אמא הייתה שם איתם. גם הניסויים המפורסמים של הארלו הראו שהקופים העדיפו להיצמד ל”בובה רכה” ולא ל”בובה ממתכת שהחזיקה אוכל” למרות ששתיהן לא היו קופות חיות.
עד כאן כנראה שלא חידשתי לכם הרבה. אבל יש שתי נקודות שכמעט ולא מדברים עליהן.
הנקודה הראשונה היא הגיל והנקודה השניה היא “טבעי” לעומת “אילוצי החיים” ואני אסביר.
מבחינת הגיל, לא מדובר כאן בתינוקות בני חצי שנה. ההיקשרות הבסיסית בשנה הראשונה היא דרך החושים ולכן הקלטה של אמא ששרה את השיר הקבוע בהרדמה, בובה או שמיכי בריח של אמא, יכולים לתרום לתחושת מוגנות ובטחון אבל הדגש כאן הוא לא החפץ אלא ההקשר שלו לאמא.
כשמדובר בחפץ שעוזר לפעוט להיפרד מהוריו ועדיין להרגיש בטוח, מדובר בחפץ שהפעוט בוחר לעצמו (ולא אחד שההורים הצמידו לו), לאחר גיל שנה.
האם חפץ מעבר הוא שלב התפתחותי?
נקודה חשובה נוספת היא התשובה לשאלה: האם חפץ מעבר מהווה שלב התפתחותי והיא קריטית מכמה סיבות:
הורים רבים חוששים שהילד תלוי בהם ואינו מפתח נפרדות ואין לו חפץ מעבר.
ומצד שני, אנחנו רואים פעוטות בני 3 וגם ילדים צעירים בני 5-7, צמודים למוצץ, טטרה, שמיכי או בובה, ולא מצליחים להתנחם בלעדיהם.
אז האם זה שלב התפתחותי? התשובה היא שלא ממש.
אחד המחקרים החדשים, מ2014, בדק 1122 זוגות תאומים.
הגילאים שנבדקו היו 3-5 שנים ונמצא שכ־33% אכן פיתחו חפץ מעבר. לא נמצאו הבדלים מהותיים בין בנים לבנות.
אבל אלה נתונים יבשים. מה הנתונים המעניינים באמת?
שיעורי שימוש בחפצי מעבר גבוהים במדינות מערביות (עד 60%), אך נמוכים יותר בתרבויות שבהן ילדים שוהים קרוב מאוד להורים (לינה משותפת, מגע תדיר, ללא מסגרת בגילאים צעירים). כלומר המשמעות היא שחפץ מעבר הוא אסטרטגיית התמודדות בתנאים בהם יש יותר בהלה עקב ריבוי בפרידות.
הקשר בין זמני שהות בגן לבין היקשרות לחפץ מעבר
באותו המחקר נמצא נתון מעניין נוסף: לא נמצא קשר בין איכות הגן (נמדד במדדים שונים), גודל הקבוצה, מספר מטפלות ויחס בין כמות אנשי צוות לכמות הילדים לבין הנטייה להשתמש בחפץ מעבר.
מה כן?
היתה השפעה של זמני השהות בגן.
ילדים שהיו בגן חצי יום (עד ~13:00) – 27% מהם השתמשו בחפץ מעבר.
ילדים שהיו בגן יום מלא – 35% השתמשו בחפץ מעבר.
ילדים שהיו בגן עם שעות עבודה מוארכות (עד 17:00+) – 41% מהם השתמשו בחפץ מעבר.
הממצא הזה היה מובהק סטטיסטית: ככל שהילדים שהו יותר שעות בגן, כך עלה אחוז השימוש בחפץ מעבר.
וזה מחזק מאוד את מה שאנחנו יודעים על היקשרות. ילדים זקוקים להיקשרות באותה הרמה שהם זקוקים למזון ולשינה. ככל שהם היו יותר זמן בנפרד מהוריהם, הם היו צריכים להשלים את החסר.
אגב, הסיבה שבחרתי את המחקר הזה, היא כי הוא נערך בישראל כלומר אותם התנאים שאנחנו מכירים. מה שכן, לא נעשתה הפרדה בין גני עיריה לגנים פרטיים.
מה קורה בתרבויות אחרות?
מחקרים שבדקו תרבויות אחרות הגיעו למסקנות דומות: במערב, שבו ילדים רבים ישנים בחדר נפרד מהוריהם ונכנסים למסגרות חינוכיות בגיל צעיר, שכיחות חפצי המעבר גבוהה מאוד – עד 60%. לעומת זאת, בתרבויות שבהן ילדים נמצאים בקרבה פיזית רצופה לאם – לינה משותפת, שימוש במנשא, כניסה מאוחרת למסגרות – כמעט ולא נראו חפצי מעבר.
המשמעות פשוטה: ילדים לא צריכים חפץ מעבר כדי לגדול להיות עצמאיים. קיום של חפץ מעבר אינו מצביע על עצמאות. הוא מצביע על הצורך של הילד להרגיש בטוח, גם בהעדר דמות היקשרותית מובילה.
איך להקל על הפרדה?
תרבויות אחרות זה דבר נהדר אבל בסופו של יום רבים מאיתנו חיים בתרבות שבה אנחנו נאלצים להפרד מהתינוקות שלנו בגיל צעיר. אז איך הידע שלנו על חפץ מעבר יכול לעזור לנו בכך?
אני מציעה לכם להבדיל בין חפץ מעבר לבין חפץ היקשרות.
חפץ מעבר הוא פריט שהילד בוחר לעצמו ומחזיק בו כדי להירגע. הוא יכול להיות מאוד משמעותי עבור הילד, אבל הוא לא תחליף להורה.
חפץ היקשרות, לעומת זאת, הוא פריט שההורה נותן לילד כדי לגשר על פרידה. למשל: תמונה של ההורה בתיק, צמיד זהה לילד ולהורה, דובי שלכם כשהייתם קטנים או לבבות שציירתם אחד לשני על היד.
החפצים האלה לא נועדו להחליף אתכם אלא לעזור לילד קטן להחזיק בקשר שלכם גם כשאתם לא נמצאים יחד.
חפצים כאלה מתאימים מגיל שנתיים ומעלה.
מתי חפץ מעבר הוא "יותר מידי"?
כשילד בוחר לעצמו דובי של אבא כשהיה קטן או לוקח לגן שמיכי מהבית, זה יכול להיות כלי שעוזר לו להירגע בסביבה מלאה בגורמי סטרס, שיש בה יחס גבוה של ילדים פר מבוגר וקושי של אותו המבוגר לתת מענה פרטני לכל ילד, במהירות ובצורה מתאימה.
מטרת החפץ היא לתמוך בקשר עם ההורה ולא להחליף את הקשר עם ההורים.
אם אתם רואים, שהפעוט שלכם לא מצליח להרגע בנוכחותכם, כשהדבר היחיד שמווסת אותו הוא אותו המוצץ, שמיכי או דובי, יש כאן נורת אזהרה.
שימו לב, כתבתי “נורת אזהרה” ולא “הכל אבוד” – בבקשה אל תלכו לכיוונים האלה. זו גם לא התפתחות של “הפרעה” כמו שאוהבים להפחיד אותנו ברשת, אלא רק סימן – נורה שנדלקת ואמורה לספר לנו שיש כאן נקודה שצריך לעבוד עליה.
אולי לפעוט שלכם קשה לשאת את הפרדות והמוח שלו, בניסיון להגן עליו, מעלה מגננות ודוחה את הקשר.
אולי חשבתם שחפץ מעבר הוא סימן לעצמאות וכדאי להזמין יותר לתלות, להשתתף בחייכם, ללוות בהרדמות, לווסת ולקבל במיוחד בהתנהגות מתאגרת – להחזיר את התחושה שאתם ולא הדובי ולא המוצץ הם המקום המוגן והבטוח.
לסיכום: חפץ מעבר הוא תופעה נורמלית, אבל לא שלב חובה שכל ילד עובר. הוא מופיע בעיקר בתרבויות שבהן יש פרידות רבות בגיל צעיר, ופחות בתרבויות של קרבה רציפה. הוא יכול להיות כלי טוב בהתמודדות במצבי סטרס, אם הילד בוחר בו בעצמו.
והכי חשוב לזכור שחפץ לא יכול להוות תחליף לקשר אנושי חי.
בסופו של דבר, העצמאות של ילדינו צומחת מתוך הקשר הבטוח איתנו, שמאפשר להם להעז להתרחק – בידיעה שאנחנו תמיד נשארים קרובים וזמינים עבורם.
מוזמנת לשתף בתגובות,
האם הפעוט שלך בחר בחפץ מעבר? מה הוא היה?
מאחלת לכם להנות מההורות ומהילדים המדהימים שלכם.
אלכסנדרה.
