דובר3: שלום לכולן. אני חושבת שבטח לפחות חלקכן מופתעות מהכותרת של הפרק, ואולי שאלתן את עצמכן: מה קורה כאן, אלכסנדרה? התבלבלתם בנושא? את בכלל אשת חתולים. אז לא, לא התבלבלתי. והאמת היא שאני מתרגשת מהפרק הזה, כי הוא הולך לעשות לנו איזשהו זום-אאוט על כל מה שאנחנו מדברות כאן בדרך כלל. כי הרי אנחנו חופרות לכן על ביולוגיה, ועל זה שאנחנו יונקים, ולכל היונקים, לא משנה אם יש להם 2 רגליים או 4, הם גורים של אדם או גורים של כלב או של חתול, אז יש להם את אותה מערכת הפעלה בסיסית במוח, את המערכת הלימבית. מערכת שמבינה ביטחון, שמבינה פחד, מבינה היקשרות, ומבינה נטישה. ומה שמדהים אותי זה לראות איך המהפכה הזאת שאנחנו עוברות בהורות, במעבר מחינוך של משמעת ועונשים לחינוך של חיבור, של היקשרות, זה די מקביל למה שקורה בעולם של כלבנות, וגם שם הבינו שמקל וגזר, ואפילו גזר לבדו, זה פשוט לא עובד על המוח הרגשי. אז היום הזמנתי לכן את טל, מאמנת כלבים, כדי ככה לקשור את שני העולמות האלה יחד. אז קודם כל, טל, בואי תציגי את עצמך.

דובר4: היי, איזה כיף להיות פה, זה ממש מרגש. אז קוראים לי טל, אני בת 29 מרמת גן. אני אמא של מגי, הכנענית המעורבת בקול טוב שלי, שבעצם העובדה שהיא הגיעה אליי עם בעיות התנהגות מאוד מאוד קשות הובילה אותי לתחום הזה של כלבנות, וספציפית להבין למה כלבים מתנהגים כמו שהם מתנהגים, ואיך אנחנו יכולים לשפר את הקשר שלנו איתם, ובעצם גם לפתור בעיות בתקשורת בצורה שנעימה גם להם וגם לנו, לא משנה איזה כלב, איזה גזע, איזה גודל.

דובר3: איזה תיאור חמוד של מגי. וכן, אנחנו לגמרי סוג של הורים לחיות המחמד שלנו, ככה גם הילדים שלי מתייחסים לגורים שלה של בלוי, וככה הם יתייחסו גם לבלוי ובינגו, החתולות שלנו, שנמצאות איתנו מגיל מספר שבועות. אני רוצה ישר לקפוץ למים העמוקים ולמושג שכולנו גדלנו עליו גם בהורות וגם עם כלבים: האלפא, כן? במשך שנים לימדו אותנו שכדי שהכלב יקשיב, אנחנו צריכים להיות הבוס, נכון? להשכיב אותו על הרצפה ולא לתת לו לעבור בדלת ראשון ולהראות דומיננטיות. וזה לפעמים מזכיר עצות שאנחנו מקבלים על ילדים: אל תתני לו לנהל אותך, תראי לו מי הבוס. ומצד שני, ההורות ההיקשרותית כל הזמן מדברת על זה שאנחנו באמת אלפא, אנחנו ההורים. אבל לא אלפא כוחנית, אלא אלפא נדיבה, שמעניקה מענה לצרכים, שיודעת לאן הולכים, ומובילה אחריה מתוך הכוח של קשר ולא מתוך פחד. איך הגישה שלך, שאת למדת, מסתכלת על זה היום בעולם הכלבים?

דובר4: אז באמת נעשה ניסוי של קבוצה של זאבים שגילה, במרכאות גדולות ומכופלות, את המושג אלפא. אני אומרת במרכאות כי לא הרבה לאחר מכן, אי שם באזור שנות ה-90, כבר אותו חוקר הכריז שהוא טעה. והוא חזר בו מאותה תיאוריה כי אותו ניסוי נעשה על זאבים שלא הכירו אחד את השני, ועל כן גם מערכת היחסים ביניהם לא הייתה קיימת. הם הוכנסו לאזור מגודר וקטן יחסית, ועל כן גם נלקחה מהם היכולת להימנע מעימות וריב, וכל התקשורת שלהם הייתה תקשורת כוחנית, שהם הראו אחד על השני כדי להילחם על משאבים שזרקו להם פנימה כמו בשר. והתיאוריה הזאת פשוט לא הייתה רלוונטית לקשר שאנחנו רואים ומחפשים בבית שלנו עם הכלבים שלנו. אני לא רוצה לדחוק את הכלבה שלי לפינה. ואם אני חוזרת ומסתכלת על מה שאת אמרת ועל עולם ההורים ולהיות מנהיג בצורה שהיא נעימה, אז אני רוצה להראות לכלבה שלי את הדרך. אם היא עושה משהו שלא מתאים ליום-יום שלי או לא מתאים לנורמות החברתיות שהיא לא מבינה, אלא אני כן, אז אני רוצה להראות לה את הדרך בצורה נעימה. ואם אנחנו רגע חושבים על כל העולם של מי שולט: חבר'ה, אתם מחליטים מה הכלב אוכל, מתי הוא יוצא, מתי הוא עושה פיפי, אתם שולטים בכלב. אל תדאגו, זה קורה כבר.

דובר3: זה בדיוק מה שקורה גם עם הילדים שלנו, כן? אנחנו מחליטים לאיזה גן הם ילכו ומה הם יאכלו, ואיזה צעצועים יהיו להם, ומתי הם ייפגשו עם סבתא. ותכל'ס אנחנו די מחליטים על הכול, וזה כמובן בסדר גמור. ועוד משהו, הניסוי הזה שדיברת עליו הזכיר לי את המחקרים שנעשו על תינוקות. חוקרים תינוקות מתומלים שישנים בחדר נפרד מגיל 0, ואז משם מסיקים על איך שנת תינוקות אמורה להיראות. וככה בהרבה ניסויים על תינוקות. אבל בואי, בואי נחזור לכלבים. תמשיכי.

דובר4: אז גם בגישה שאני מגיעה איתה לאנשים הביתה, לא משנה כמה הבעיה קשה וקיצונית, ואפילו ובעיקר במצב שהכלב כבר נשך, אני תמיד אחפש להראות לכלב שהאנשים שלו, ההורים שלו, אני לא אומרת בעלים, מאוד קשה לי עם המילה הזאת, הם דמויות שהוא יכול לסמוך עליהן, שיעזרו לו לתווך לו מצבים שמאתגרים אותו, שיראו לו ואפילו יוציאו אותו מסיטואציות שקשות. כשהכלבה שלי הגיעה אליי תוקפנית לכל דבר שיש לו דופק, ואפילו לחברים ומשפחה שלי ודייטים שהבאתי הביתה, אני לא. האוטומט שלי לפני שהבנתי שום דבר באילוף והתנהגות, זה ניסיתי להבין למה ואיך אני מלמדת אותם שאותם אנשים הם חברים. הם חברים שלי, אבל אני עוד צריכה להראות לה שהם חברים שלה. והגישה שלפיה מתנכחים בכלב, דוחקים אותו לקצה ואז משתמשים בכאב או פחד או גועל כדי להעניש אותו, פשוט לא רלוונטיות יותר. וגם הוכח בכמה וכמה מחקרים שהחסרונות עולים בהרבה על היתרונות של הגישה המיושנת הזאת.

דובר3: אני שומעת חלק מהאנשים כועסים על הכלב שלהם שנגיד הרס את הספה כשהם יצאו מהבית, וזה באמת מאוד מאוד מתסכל. והרבה פעמים הם אומרים: "הוא עשה לי דווקא" ו"הוא נוקם בי כי עזבתי אותו". ושוב, אני לגמרי מבינה את התסכול. לא היו לי כלבים, אבל כן חתולים שלגמרי החריבו לנו את הספה. והיום, לדוגמה, החתולות שלנו לא יכולות להיכנס לסלון. אני אתקן את עצמי, יש לנו חתולה שכן נכנסת לסלון, אבל היא למדה את הכלל, היא לא מתקרבת לרהיטים, היא ככה באה לשבת עלינו או על הרצפה. ויש להם מרחבים אחרים בבית, כי ככה החלטנו. ולפעמים זה כן התפספס כשהן היו קטנות, והן נכנסו לסלון, וזה היה מעצבן, אבל מה יש לי לכעוס עליהן? הן חתולות, הן קטנטנות, וזה גבול שאני צריכה לשמור עליו. ואם אנחנו שוב נגביל את זה לתינוקות ולילדים, אני שומעת את זה לא מעט, גם על תינוקות שבוכים בלילה או אפילו בגן, כן? הוא עושה מניפולציות, הוא יודע שאם הוא יצרח מספיק, את תבואי לקחת אותו. וזה לא שההורים רעים או שהגננת רעה או שלא אכפת להם, כן? זה פשוט השיח שנהוג בחברה. אז בואי תעשי לנו סדר לגבי הכלבים. מה קורה במוח של הכלב כשדמות המטפלת בו נעלמת? האם הוא מסוגל בכלל לתכנן נקמה, או שיש דרך אחרת לפרש את האירועים האלה?

דובר4: אז בעיקרון, הכלב שלכם, אם הוא בוגר, זאת אומרת לא מיד אחרי שיפרידו אותו מאמא שלו, כי מן הסתם זה יהיה מאוד קשה. אם כל הצרכים הפיזיים והמנטליים שלו נענו, הוא אמור לישון ולהיות סבבה לגמרי כשהוא לבד בבית. הכלבה שלי הרבה פעמים פשוט מחכה שנצא כבר, נפסיק להציק לה וללטף אותה, והיא רוצה, זה הזמן שלה לישון. גם אני אגיד שרוב הכלבים אמורים לישון בין 14 ל-16 שעות ביום, זה המון. כמו שהבן זוג משאיר אותך כדי לראות משחק כדורגל עם החבר'ה, זה ממש לא אמור להפריע כשאתם יוצאים. אבל כלב שהורס רהיטים או דברים בבית, או עושה צרכים או מנסה לצאת, זה לא כלב שעושה לכם דווקא. לכלבים אין את ההבנה או יכולת לשמור טינה, זה רגע שהוא מאוד מורכב. הוא עשה לי ככה, אז בשביל ללמד אותו שזה הפריע לי, אני אעשה לו משהו אחר. ממש לא. כלבים הם יצורים מאוד מאוד מאוד פשוטים, אני מניחה שגם חתולים. כשהגוף שלנו ושל בעלי חיים אחרים מרגיש בסטרס שהוא לא מצליח לשחרר, בעצם לחץ או חרדה שלא נפתרים מעצמם, הכלב יעשה כל מה שהוא יכול כדי להירגע. זה יכול להיות התעסקות אוראלית עם הפה, ולכן אני ארץ בבית ואנסה לפרק ולהתעסק עם הפה, כמו שתינוקות מנסים לנשוך כל דבר כשהשיניים שלהם צומחות, וזה מפריע להם. צרכים בבית הם באמת ניסיון של פריקת סטרס, זאת אומרת הגוף מחפש את תחושת ההקלה שעשיית צרכים מביאה איתה, וכמובן שאם יש תלות או קושי מאוד גדול ואין מערכת יחסים טובה של הכלב עם הבית שלו, הוא ינסה לצאת החוצה. אלו ממש לא בעיות שאפשר או כדאי לנסות לפתור לבד, ולכן אני גם לא נותנת שום טיפים לגביהן. וחייב להיות ליווי מסודר של איש מקצוע כדי לתת לכלב ולכם את הכלים להתמודד עם חרדה. אבל הדגש הגדול פה הוא שיש חרדה. זה לא סתם בשביל ללמד לקח. יש פה ניסיון לענות על צורך נפשי ופיזיולוגי.

דובר3: מדהים, מדהים מה שאמרת, כי זה בדיוק מה שקורה אצל ילדים צעירים. עד גיל 5-7 שנים אין מה לדבר על רגשות מורכבים ומניפולציות, גם אם זה נראה ככה, כי ככה המוח הבוגר שלנו עובד, אז אנחנו מפרשים את ההתנהגות שלהם לפי היכולות שלנו. אז אצלם זה פשוט מה שאמרת, חוסר יכולת לווסת סטרס, וניסיונות הרבה פעמים כושלים לנסות להתמודד עם סטרס. עכשיו אני רוצה לגעת בנקודה רגישה, כי בעולם הכלבנות יש טרנד כזה, נכון, של כלבי אילוף. את בטח מכירה אותו. סוגרים את הגור בכלוב כדי שהוא יירגע ולא יהרוס את הבית. ומעניינת אותי הגישה שלך, מה את חושבת על זה?

דובר4: וואו, נגעת בנקודה שאפילו אצל אנשי מקצוע וכלבנים, זאת אומרת קולגות שלי, שאני מעריכה ובאמת מחפשת, אפילו מתייעצת איתם, עדיין יש אי הסכמה חד משמעית. כי כלוב, זאת אומרת, אפילו המונח כלוב אילוף, אני לא אוהבת להשתמש בו, כי הכלוב לא אמור ללמד שום דבר, הכלוב לא מלמד רגיעה כמו שקולר לא אמור ללמד, זאת אומרת, אף אביזר לא מלמד שום דבר. ואז השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה. מה שאני חושבת ומה שאני עושה עם גורים שאני פוגשת זה שאני תמיד אעדיף, כמו שאת עושה עם החתולים שלך, במקום לשים אותם באיזשהו כלוב תחום או איזשהו חדר ספציפי, את פשוט מונעת מהם גישה לאותו אזור שאת לא רוצה שהם יגיעו. זאת אומרת, עם גדר גורים, עם שער תינוקות, אני לא רוצה שהכלב יגיע לצמחים הרעילים, אז אני אתחם אותם, או אני לא רוצה שהוא יגיע לספה. אז אני נגיד אשים כיסאות על הספה. כשאנחנו, כשהתחילה המלחמה, גרנו עם הכלבה אצל אמא שלי כי היה אצלה ממ"ד, ואצלנו הכלבה עולה על הספה. ואני אפילו מעודדת את זה, כי אני אוהבת להתכרבל איתה על הספה. לאמא שלי זה לא מתאים. אז במשך איזה 3-4 ימים שמנו כיסאות על הספה, כל עוד לא היינו בסביבה בשביל לנהל את זה. נתנו לה מקום שמותר לה להגיע אליו, שזה המיטה שלה. והפלא ופלא, היא לא עלתה על הספה. אז אני באמת אעדיף למנוע מהכלב להגיע לאותו מקום מאשר למנוע ממנו להסתובב בחופשיות בבית, כי אם הארס מגיע מצורך לפרוק סטרס כמו מה שאמרנו מקודם, אז החוסר בחופש לזוז ולהסתובב בבית רק מעצים וגורם לגוף לצבור עוד ועוד תסכול וחרדה. בעצם שוב, יש פה צורך פיזיולוגי, אני אפילו שמה את הרגל שלי בצד. יש פה צורך פיזיולוגי לזוז, לנער את הסטרס מהגוף. אם אנחנו מונעים את זה, אנחנו עלולים לקבל כלב שייצא מהכלוב גם אם זה אומר לפצוע את עצמו, והיו מקרים מאוד מאוד מאוד חמורים ששמעתי מקולגות, למזלי לא חוויתי בעצמי. אני כן חושבת שכלוב יכול להיות מקום נעים ובטוח כמו שאריסה או לול יכולים להיות מקום נעים לילד, אבל זה התפקיד שלנו לעשות הרגלה טובה מאוד לדבר הזה, לסגור עד איקס זמן מסוים לפי הכלב ולפי היכולת שלו, ואפילו אני אגיד, הרבה פעמים אני בכלל לא אסגור. זאת אומרת, אם אצלנו יש כלוב כי הכלבה שלי קשה לה עם אורחים, וזאת הדרך שלי לתת לה להתעסק עם משהו טעים בזמן שיש אורח שהיא כבר מכירה, אבל אני רוצה להיות ולהרגיש בנוח כשיש אורח, ואני רוצה שהיא תרגיש שיש לה את המקום שלה, שאף אחד לא הולך להתקרב לכלוב ולהיכנס ביחד איתה. זה המקום שלה, אין לי שום סיבה לסגור את זה. אבל זה התפקיד שלנו לעשות את זה המקום הכי נעים בעולם בשביל הכלב, כי זאת המטרה, זה לא בשבילי, זה בשבילו.

דובר3: אז תודה רבה שהצגת את התמונה המורכבת הזאת, וזה באמת מאוד מעניין. אני אוהבת כשיש מעבר לכן טוב, לא טוב. הכלוב זו המצאה, לא יודעת, הכי טובה בעולם, או חס וחלילה רק לא כלוב. וזה מאפשר באמת דיון יותר מעמיק, וגם כל ההתבוננות מתי כן ואיך להציג אותו ואיך הכלב תופס אותו, זה בעיניי מאוד מאוד חשוב. עכשיו, אנחנו מדברות בפודקאסט על הבדלים בין ילד שובב לילד שהוא בסטרס. ואצל תינוקות ופעוטות כשהם בעייפות יתר, אנחנו נראה הרבה פעמים היפר וצרחות ולפעמים נשיכות ודחיפות, וחלק מההורים בטוחים שזו בעיה של התנהגות. ורציתי לדעת אם את רואה דבר כזה גם אצל כלבים. האם לדוגמה גור שנושך בטירוף בערב זה גור שאפשר לתייג כתוקפני, או שזה בעצם הסימן שלו להגיד שהוא גמור מעייפות והוא לא מצליח לווסת את עצמו?

דובר4: חד משמעית כן, זה הכל סימן של תקשורת. אני תמיד חוזרת גם לעולם הפיזיולוגי וצורך, בין אם זה מנטלי, נפשי או פיזי, כי אני שומעת הרבה את ההקבלות שלנו ומרגיש לי שדווקא כל המיס אינפורמיישן או החוסר הבנה נובע מזה שלנו יש יותר רגשות שלהם אין ואנחנו פשוט לוקחים את זה אלינו. זאת אומרת, הרבה אנשים שהם מענישים בא' את הכלב שלהם כי ככה המוח שלהם עובד, אבל צריכים בעצם לתרגם את זה רגע לכלב, לגור. אז חד משמעית, כמו שתינוקות בוכים, גורים נושכים, זה יכול להיות סימן לרעב, לכאב בטן, לזה שיש לו צרכים לעשות, אם פריקת האנרגיה לא מספיקה, אם האוכל לא מתאים ועוד מלא דברים. ויש נשכנות שהיא הגיונית, ואני אתן לכם טיפ ככה ממני אליכם בחינם, שחלק מנשכנות גורית זה גם שלב מאוד מאוד חשוב, כי ככה כלבים לומדים לווסת את עוצמת הנשיכה שלהם. כמו שילדים לומדים מוטוריקה עדינה, וזה סופר סופר חשוב להפגיש גורים עם גורים אחרים כדי שילמדו אחד את השני מה נעים ומה כואב. לדוגמה, עם הכלבה שלי, אני מלטפת אותה ואני נוגעת באזור שהוא לא נעים לה, ככה גילינו שהיה לה איזשהו גידול. היא נתנה לי כזה ניפ כזה, מיני ביס, אפילו לא באמת כאב עם הפה, בעצם לסמן לי שאמא, די, לא נעים לי, אבל זה התאפשר רק בגלל שהיא ידעה לשלוט בפה שלה והיא לא פצעה אותי בטעות. אז זה שלב סופר סופר חשוב. אבל גור שלא מצליח להניח את עצמו פוצע באמת באופן קשה ובאמת נראה תוקפן אולי, יכול להיות שנמצא בטנטרום, וחשוב מאוד להתייעץ עם איש מקצוע ולהבין אם האוכל לא מתאים, אם יש קושי ביכולת ויסות. זה לא סתם כלב מעצבן, זה דרך לבקש עזרה בצורה מאוד מאוד קיצונית, וחד משמעית זה יכול להיות מאוד מאוד מתסכל. ואני הגעתי לגורה כזאת שכנראה הופרדה בגיל מאוד מאוד מוקדם, ולכן גם הנשיכות שלה היו מאוד לא מווסתות. ואנחנו עשינו ממש תהליך של שגרה מאוד מאוד ספציפית, מתי היא פורקת אנרגיה, מתי היא אוכלת, מתי היא ישנה, וטפו טפו, סוף סוף היה אפשר להוציא אותה מהגדר, מהתחום, כי זאת הייתה הסיבה היחידה שהבאתי להם כלוב הביתה, כי פשוט לשמור על ההורים. כמובן שהיה גם הרגלה, כמו שאמרנו, מאוד מאוד טובה לכלוב, ובסופו של דבר הייתה יכולה לישון עם ההורים שלה ולקבל ליטופים ולא להיכנס להיפר מכל דבר.

דובר3: אז אני רק רוצה לדייק כדי להבין אם הבנתי נכון, זה לא שהוא כלב נושך כי ככה הוא מבקש עזרה, אלא כי קשה לו, הוא לא מווסת, וזה מה שיוצא בנשיכה, ומשם אנחנו מבינים שהוא צריך משהו.

דובר4: חד משמעית. אגב, גם עם כלבים בוגרים. זאת אומרת, אם יש התנהגות שהיא קיצונית והיא לא מוסברת, זה הנורה האדומה, צריך להתייעץ פה, צריך להבין מה קורה. חד משמעית.

דובר3: מעניין מה שאת אומרת, את אמרת שגורים יכולים ללמוד מגורים אחרים את העניין הזה של רמות נשיכה. ומה קורה אם מפגישים עם כלב בוגר? יש משמעות, חיסרון, יתרון לגיל של הכלב?

דובר4: כן, לגמרי אפשר להפגיש גורים, בין גורים לכלבים בוגרים. אבל בגלל שגורים, מה לעשות, כמו ילדים קטנטנים, עם כמה שהם חמודים, הם גם יכולים להיות טו מאץ', שפת הגוף שלהם מאוד גדולה, פי אלף יותר אנרגטיים, וחשוב מאוד, זאת אומרת, גם אמרנו שעוצמת הנשיכה שלהם עדיין לא מווסתת, חשוב מאוד להפגיש אותם עם כלבים שמצד אחד יוכלו להכיל את זה, מצד אחד גם לתקשר מתי די בצורה שהיא נעימה. נגיד לכלבה שלי, אני ממש לא אתן לפגוש גורים, היא יכולה להיות מהממת עם כלבים מסוימים, אבל רמות אנרגיה של גור, ברגע שזה עולה, זה מאוד מאיים עליו והיא עלולה להתפרץ. כלב בוגר, הם יבינו את זה, הם מסוגלים להתמודד עם זה. לגור זאת יכולה להיות חוויה מאוד מאוד טראומטית. אז מצד אחד, ואגב אני אגיד, שרק כלב יכול לסמן לכלב אחר מתי די. זאת אומרת, כלב מתקשר עם כלב כמו שאני אתקשר עם מישהו שיש לו את הסלנג שלי ויש לו את ה... זאת אומרת, מכיר אותי, ומה לעשות, כלבים מתקשרים עם כלבים הרבה יותר טוב. אז כלב יכול במירכאות לתקן כלב אחר על התנהגות שהיא לא מתאימה, אנחנו לא יכולים לעשות את זה. אבל זה כמובן חייב להיות כלב מאוד מאוזן, מאוד מאוד מכיל, בשביל ש... זאת אומרת, ככה הם לומדים, ככה הם גם נחשפים לכלבים אחרים.

דובר3: יש לי עכשיו שאלה מאתגרת. לבן שלי יש חברים טובים ויש להם כלבה מתוקה מאוד ששוקלת יותר מהבן שלי, למרות שהיא איזה גורה בת חצי שנה, והבן שלי חושש ממנה. עכשיו, היא מאוד אוהבת אותו, אני לא יודעת למה, היא מאוד אוהבת אותו, והיא קופצת עליו והיא מנסה לחבק אותו, והוא חווה את זה כתקיפה. עכשיו, היא באמת תינוקת עדינה, היא לא נושכת, למרות שהיא יכולה, אבל הבן שלי לא מבין את זה, והוא פוחד ממנה. ושאלה אלייך, אם יש לך איזה טיפ לתת לי לעזור לו להתמודד עם המצב הזה.

דובר4: אני אמליץ, אבל את לא תאהבי את התשובה שלי. ספציפית בגלל שבאמת יש פה עניין של זה לא רק הילדים והכלבים, אם זה שני יצורים עם מגבלה מסוימת. זאת אומרת, גם הילדים קצת יותר קטנים, אז אם זה כלב שהוא גדול, מן הסתם, זה מאתגר. אבל כן, יש פה את התפקיד שהוא לא אחריות על הילד שלך ולא אחריות על הילדים באף משפחה. אגב, אני, זה לא מה ששאלת, אבל אני אגיד, אם הילדים שלכם רוצים כלב, הכלב לא יהיה של הילדים, הוא יהיה שלכם. אז האחריות פה היא תהיה של ההורים, של החבר של הילד. זאת אומרת, נגיד מה שאני הייתי עושה, אם היו קוראים לי על דבר כזה, הייתי מבקשת מההורים ללמד את הכלבה שבעצם בזמן שיש תנועה של הילדים, היא נשארת במקום, מקבלת חטיפים, מקבלת איזושהי תעסוקה, או סתם ככה מתוגמלת על זה שהיא נמצאת במקום שלה, ועובדת על איזשהו איפוק מול תנועה של הילדים או כניסה של הילדים, שלא קופצים על זה. זאת אומרת, אני תמיד אתן התנהגות חלופית. אנחנו לא רוצים שהיא תקפוץ, בואי תהיי במיטה. המקום האידיאלי להיות בו, והמקום הכי משתלם להיות בו כשיש ילדים והם רצים ומשתוללים או סתם נכנסים הביתה, זה להיות במקום. ואז אולי מה שהילד שלך יוכל לעשות זה בעצם לחזק את זה ו... אה, ראיתי את ה... נכנסתי לבית של החברים, ראיתי את הכלבה, אני אתן לה חטיף במקום, בשביל גם אני לחזק את הדבר הזה. אבל זאת חד משמעית אחריות של ההורים ללמד את זה קודם כל.

דובר3: אני התחברתי לתשובה שלך, למרות שהיא קצת מבאסת כי מן הסתם בסוף אני מוגבלת ביכולת שלי לעזור לבן שלי. וכן, זה לא באחריות של הילד וגם לא באחריות הכלבה. והיא באמת כלבה מאוד מאוד אנרגטית שזקוקה להמון טיולים והיא חיה בדירה, אז קשה לה. תשמעי, אני שמחתי לדבר איתך, ומאוד מעניין להקשיב לגישה אחרת בכלביות, ואני מקווה שגם בעולם הכלביות כולם בסוף ילכו יותר בגישה הזאת. ואם למי שמקשיבות לנו יש שאלות המשך, אז אתן מוזמנות להגיב לפרק, אפשר לכתוב לי באינסטגרם, ואפשר גם להגיב בספוטיפיי. אני קוראת את הכל, ואולי גם נעשה פרק המשך.

דובר4: היה לי ממש ממש כיף, זה היה ממש מרגש וגם נורא נורא מעניין לעשות את ההקבלה הזאת, כי יש הרבה אנשים שנמנעים ממנה.

דובר3: להתראות.

דובר4: להתראות.