אנא: שלום לכולן וברוכים הבאים לפודקאסט שלנו. היום אנחנו הולכות לדבר על משהו שהוא כל כך פשוט לכאורה, אה, זמן אחד על אחד עם הילדים שלנו. וזה טריקי כי זה אחד הדברים שמדברים עליהם לא מעט, וקשה מאוד ליישם אותם ביום עמוס, במיוחד אם יש לכם יותר מילד אחד. ואפילו אני, בחינוך ביתי, כשאני מנסה ליישם את ה"אחד על אחד" הזה, אני רואה שפשוט חסר לי זמן. והרבה פעמים יש גם את המחשבה הזאת שאם כבר עושים אחד על אחד, אז זה חייב להיות משהו גרנדיוזי כזה, נכון, שלוקח לפחות שעה, שעתיים, וכנראה יותר. ואני רוצה לפתוח את הנושא הזה, ונראה לי שיהיה לך הרבה מה להגיב, במיוחד כי לך יש שלושה, ואת עכשיו לבד איתם, מה שאומר שזמן אחד על אחד הוא עוד יותר מאתגר.

אלכסנדרה: וואי, זה מאתגר ביותר. אה, בעיניי המפתח ליצירת הזמן הזה הוא קודם כול, כמו שאמרת, להבין שזה לא חייב להיות משהו גדול וגרנדיוזי. ודבר שני זה להבין את החשיבות הלא נקודתית שלו. זאת אומרת, יש לזמן אחד על אחד הזה השפעה נרחבת על כל כך הרבה תחומים שבתכל'ס נורא, נורא מקשים עלינו. אם אנחנו מדברות על, אה, קנאת אחים, על כל מיני תחומים כאלה, לא ניכנס אולי בהמשך, אבל לא כרגע יותר מדי. אבל כשאנחנו מבינות עד כמה הזמן הזה יכול לפתור המון קשיים אחרים, המוטיבציה שלנו בעצם תהיה אחרת, כי זה זמן שאנחנו משקיעות, והוא מביא איתו הקלה גדולה בטווח הרחב. אז כדאי כנראה להתחיל ממש ממש מהבסיס, נכון? זאת אומרת, למה בעצם הזמן הזה כל כך משמעותי?

אנא: נכון. אה, ואני חושבת שוב שאולי זה קצת יותר ברור להורים שדווקא נמצאים פחות זמן עם הילדים, אה, וזה חשוב בעיניי גם למי שנמצאת בחינוך ביתי, מבחירה או לא מבחירה, כן, אנחנו מקליטות עדיין במלחמה כשכולם פה באיזשהו סוג של חינוך ביתי כפוי. והרבה פעמים אנחנו מרגישים שאנחנו כל היום עם הילדים, וכן, לא משנה אם זה עם או בלי מסגרת, אז נגיד זה נכון בסופי שבוע, כן? אנחנו איתם בבוקר, ואחר הצהריים, ובערב, ואז עולה השאלה: מה, זה כאילו לא מספיק? אבל באמת שיש הבדל מאוד גדול בין להיות ליד הילד שלנו לבין להיות איתו באמת ולהיות רק איתו, נכון?

אלכסנדרה: נכון. זאת שאלה שנוגעת במהות שלה, בבסיס שלה, בנוכחות. אגב, לא רק בזמן אחד על אחד, אלא גם כשאנחנו עם הילדים שלנו בכלל, כלומר עם כולם ביחד, אם יש לנו כמה, אנחנו לא תמיד נוכחות, וזה באמת נורא נורא קשה לטפח נוכחות בחברה שמקדשת מולטיטאסקינג, נכון? אנחנו חיות בחברה כזאת. אנחנו באופן די אוטומטי, בלי לחשוב פעמיים, נעריך משפטים כמו: וואי, אלכסנדרה, את לא תאמיני, אני הספקתי תוך כדי שאני מכינה ארוחת צהריים לעשות שיחה בזום, לשלוח את המייל ההוא, וגם שמתי כביסה והפעלתי מדיח. ובדרך כלל או שאני אוסיף: וואי, איזו אלופה אני, או שמי שאני אגיד לה את זה, במקרה הזה את, תגידי: יואו, איזו אלופה, איך עשית את כל זה. אנחנו הרבה פחות נשמע ונגיד משפטים כמו: וואי, תשמעי, איזו אלופה אני, אני מהצהריים עד ההרדמות הייתי רק עם הילדים, אני לא התעסקתי בשום דבר אחר. אף אחת לא תגיד על זה: יואו, איזו אלופה את, אוקיי? אולי נשמע יותר כמו איזו פריבילגית את, או משהו כזה. עכשיו, אם כבר נגיד משהו כזה, זה עלול להיות גם בטון שהוא מתלונן, כן? זה יהיה בקטע של: לא הספקתי כלום, הייתי רק עם הילדים, את לא מבינה, אני מהצהריים עד ההרדמות רק עם הילדים, אני גמורה, אני לא מספיקה כלום. עכשיו, מה זה אומר בכלל להיות נוכחות? נוכחות, מה זה אומר בכלל להיות נוכחות? ולמה זה לא מספיק שאנחנו שם פיזית?

אנא: אז מה שקורה הרבה פעמים זה שאנחנו פיזית שם, אבל הראש שלנו לא, נכון? הוא במקום אחר לגמרי. ואנחנו חושבות על עבודה, ועל הבית, ועל המשימות, ועל מה עוד לא הספקנו. וכמובן שהילד שלנו מרגיש את זה, וגם אנחנו מרגישות את זה, אפילו בזמן ביחד שהוא לא באמת ביחד, כמו צפייה משותפת בסדרת טלוויזיה. אני מרגישה אם, לדוגמה, בעלי צופה יחד איתי, או שהוא בעולם מחשבות של עצמו וכל הזמן בודק את החדשות, וממש מרגישים את זה. אני רואה את זה כל הזמן כשאני כאילו לומדת ביחד עם הילדים, אבל אני לא באמת איתם כשאנחנו קוראים ספר, אבל אני לא באמת איתם, אפילו כשאנחנו משחקים משחק לוח, ואני לא באמת איתם.

אלכסנדרה: את יודעת, זאת תמיד דרך מאוד טובה בעיניי לתרגם את זה לעצמנו, זאת אומרת להשוות לעולם שלנו. אנחנו הרי מרגישות מצוין כשבן הזוג שלנו שם, אבל לא באמת שם, נכון? כמו שאמרת. או עם חברה שאני מספרת לה משהו, אבל היא לא ממש איתי. אנחנו גם נשאל, יש שאלה כזאת נפוצה: את איתי? אני מדברת, אני אומרת: את איתי? עכשיו, לפעמים אנחנו נעלב מזה, לפעמים נבין את זה, לפעמים זה יהיה ככה כי החיים. אבל יש חשיבות, בטח עם הילדים שלנו, לא רק, אבל פה אנחנו סביב הילדים, יש חשיבות למינונים, לדחיפות שבה בן אדם שם, אבל לא באמת איתי, לאיך שהדברים מתנהלים. כנראה שאם אנחנו בתחילת קשר, אם זה קשר זוגי או חברי, לא משנה, והבן אדם שמולנו כל הזמן או רוב הזמן שם ולא שם, אנחנו כנראה לא ממש נרצה להמשיך את הקשר הזה, נכון? בטח אם זה קשר זוגי, אני מקווה שברור לכן. אבל גם אם זה קשר חברי, אנחנו לא נרצה להעמיק את החברות הזאת, אנחנו גם לא נוכל להעמיק אותה, כי איך מעמיקים משהו עם בן אדם שלא נמצא שם? עכשיו, למה בעצם? כי כנראה זה מעיד בשבילנו משהו על הבן אדם שנמצא מולנו, על סדר העדיפויות שלו, על היכולות שלו, על מה שאנחנו בשבילו, וכו' וכו' וכו'. עכשיו, לילדים אין ממש בחירה כזאת, נכון? הם לא יכולים להיפרד מאיתנו, לפחות כשהם ילדים, כאילו: אמא, תשמעי, את לא פה איתי, אני חושב שנסיים את הקשר הזה. זה לא יקרה, וטוב שכך. אבל זה אומר שזאת העבודה שלנו לדאוג למינונים, לדאוג לדחיפויות שבהן אנחנו נוכחות. לפעמים זה נראה לנו ילדותי או מוגזם או קטנוני, אמירות כאלה, עד שאנחנו מתרגמות את זה לחוויות האלה שכל כך מוכרות לנו מהעולם שלנו, הבוגר.

אנא: נכון מאוד. ולפעמים אנחנו ממש צריכות, לא רק רוצות, צריכות להרגיש שבן זוג הוא ממש איתנו, וגם הילדים שלנו צריכים להרגיש שעכשיו אני כל העולם של אמא. ומי ששואלת את עצמה מאיזה גיל זה מתחיל להיות נכון, אז אני חושבת שזה מתחיל דווקא בגיל הנפרדות, כלומר דווקא אחרי גיל שלוש, גילי ארבע, חמש, שש והלאה, זה מתחיל להיות יותר ויותר חשוב. את יודעת, אני הרבה פעמים אומרת שכמות חשובה כמו האיכות, במיוחד בשנים הראשונות, אבל ספציפית בזמן של אחד על אחד, בעיניי מה שחשוב זו באמת האיכות. כלומר, ברור שדייט של שעה, שעתיים זה נשמע חלומי וכיפי, אבל זה גם יכול להיות ממש עשר דקות ביום. זה זמן שבו אני באמת שם, בלי טלפון, בלי השחות, בלי חצי תשומת לב.

אלכסנדרה: אז זה כמו שאמרת, זה מאוד מאוד תלוי גיל. אני מאוד מסכימה עם זה, כמו שאמרת, לגבי גיל הנפרדות. בעצם בשנה הראשונה אנחנו יכולות לעשות הכול עם התינוק, נכון? וטוב שנעשה לפחות את רוב הדברים שאנחנו עושות, והכמות פה היא מאוד מאוד מאוד קריטית, שנהיה שם כל הזמן. עם הזמן שעובר, האיכות מקבלת יותר ויותר משמעות. וכמו שאמרת, זה יכול להיות גם עשר דקות ביום, אם זה מה שהופך את זה לאפשרי בשבילנו. עכשיו, גם ההיבט שלנו בתוך כל הסיפור הזה, זאת אומרת לבנות לעצמנו את ההרגל הזה של לפנות את הזמן שבו אני אך ורק ואך ורק עם הילדים בכלל, או אך ורק עם הילדה הספציפית הזאת או עם הילד הספציפי האחר, זאת מיומנות. זאת מיומנות נרכשת וזאת מיומנות שלנו שטוב שנתחיל לעבוד עליה מהגילאים הקטנים, וזאת מיומנות גם ברמת ה-איך אני עושה את הזמן הזה, נכון? זה לא משהו שייפול עליי פתאום: הנה, קחי, שעה פנויה. חלק מהמיומנות זה איך אני מייצרת את הזמנים האלה. עכשיו, כשאנחנו אומרות פה עשר דקות ביום, זה אולי נשמע כמו משהו פשוט, ואולי אפילו משהו כזה שעובר לידינו, נכון? כאילו, מה זה עשר דקות? אני כל היום איתם, הגזמת עכשיו עשר דקות. אז רגע, בואי נבחן את זה באמת, כמו שזה במציאות, ולא כמו שלפעמים זה בדמיון שלנו.

אנא: את יודעת, אני רכשתי איזושהי תוכנית ספורט שיש שם תרגילים, את יודעת, בטן, ישבן, זרועות, כל מיני דברים כאלה, כשהתרגילים הם באמת חמש עד עשר דקות. וכל אחת תגיד, נכון, את יכולה בקלות לעשות כל יום את שלושת התוכניות, זה סך הכול רבע שעה, ואם את יכולה לחלק את זה חמש בבוקר, חמש צהריים, חמש ערב, וסיימת. ויש לי מעקב אחרי זה? כי כמו שאמרת, יש הבדל בין מציאות לדמיון, ואני מנסה לראות עד כמה התחושה האובייקטיבית, כאילו התחושה הסובייקטיבית, היא נכונה יחסית למציאות האובייקטיבית. אז קודם כול, אני ממש ממש לא מוצאת זמן לעשות את שלושתם, כי תמיד משהו מפריע, נכון? אני אעשה את זה, אבל אחר כך. עכשיו אני רעבה, עכשיו אני שבעה, עכשיו אני עייפה, עכשיו... כל פעם יש משהו, זה מטורף. וזה באמת נורא קל לומר עשר דקות ביום עם כל אחד מהילדים, נניח משפחה ממוצעת, נגיד שלושה ילדים, כן? אז מה זה כבר חצי שעה? אבל זה לא פשוט, וגם אני, אני לא תמיד מוצאת זמן כזה. מה איתך?

אלכסנדרה: גם אני לא. בטח לא כל יום, בטח לא עם כל אחד מהילדים. ואני גם אציין רגע שמי שפה אימהות לניובורן או לילד ראשון מתחת לגיל שנה, זה אולי נשמע לכם תמוה ומוזר. אני יודעת שאם אני הייתי שומעת את זה בשלב ההוא בחיי, זה היה נשמע לי כנראה תמוה ומוזר, אבל יד על הלב, זה ככה. זה באמת לא פשוט כמו שזה נראה.

אנא: אז בואי נדבר על כל מיני אפשרויות, כן? הזמן ביחד לא חייב להיות על חשבון דברים אחרים, למרות שכן אמרתי שאנחנו צריכים להתמקד בילד. הזמן שלי עם איתן, הרבה פעמים זה זמן בבוקר, כשאנחנו מכינים יחד ארוחת בוקר, והמלחמה קצת הרסה את המסורת הזאת, כי בגלל שאנחנו ישנים בממ"ד, אז מאוד חשוך, והוא התחיל להתעורר ממש מאוחר. אז אני תפסתי את עצמי בזה שאם אני קמה בעשר בבוקר, אני פשוט לא עושה כלום, ממש אפס תפוקה, ולכן אני חייבת לחזור לשעון שלי, אז אני קמה עם שעון מעורר, ואין לי לב להעיר אותם. אז עכשיו אני מכינה ארוחת בוקר לבד, זה קצת מבאס. אז לפני המלחמה, אנחנו היינו לבד, ובאמת שהייתי עם תשומת לב מלאה אליו, כי את יודעת, ארוחת בוקר זה משהו שאני לא צריכה להשקיע בו יותר מדי. אנחנו מדברים, בעיקר הוא מדבר ואני מקשיבה, והוא יודע שאני פנויה ואני שלו. עכשיו, עם אלה, אני לרוב מוצאת זמן לקריאה משותפת, הרבה פעמים כשאיתן קופץ לחבר או שחברים שלו קופצים לפה, אז אני תמיד אציע לה לקרוא, יש לנו ספר שאנחנו קוראות ביחד. לרוב היא קוראת לבד, אבל תמיד יש לנו איזשהו ספר אחד שהוא ככה קצת אולי יותר מורכב, ואנחנו נקרא אותו ביחד, וזהו. עכשיו יש לנו, את מכירה את הספר "אורה הכפולה"? זה... מי שלא מכירה, זה ספר על שתי בנות, אני חושבת שהן בנות תשע, אז זה גם מאוד מתחבר לאלה, כי היא אוהבת לקרוא על בנות בגילה, ובעצם הן נפגשות במחנה ומגלות שהן תאומות, ובעצם אבא ואימא חילקו אותן, זה חלק שאני עדיין לא הבנתי, כאילו, איך זה הגיוני, אבל לא משנה, ואז הן חוזרות כל אחת לבית השני, והן בעצם מתחזות לשנייה, והן רוצות להחזיר את ההורים ביחד, להיות ביחד. יש גם סרט כזה, אז אמרתי לאלה שכשאנחנו נסיים את הספר, אנחנו גם נראה את הסרט. עוד דוגמה לזמן כזה שאנחנו עושים והוא נכנס באופן טבעי ליום-יום, אז לדוגמה, אני צריכה לנסוע למכולת להשלמת קניות. אנחנו גרים ביישוב, יישוב פיץ', אין פה כלום, והמכולת הכי קרובה נמצאת בערך 12 דקות מהבית. אז אני מזמינה את אלה, והיא הרבה פעמים תעזוב גם דברים שהיא נהנית לעשות, תעזוב שיחה עם חברה, ובמיוחד זה ילך ככה: אני גדלה, בא לך לנסוע איתי למכולת, ואז היא תגיד: "גם איתן בא?" ואני אגיד: "לא, זה רק את ואני, זהו." היא עוזבת, אומרת לחברה שלה ביי, ביי, וסוגרת את הטלפון, מכירה את זה. הן עדיין לא כל כך מנומסות בסגירות שיחה, אבל זה קורה משני הצדדים, הן לא נעלבות. אז אנחנו יושבות מקדימה, זה גם מרגש אותה שהיא כבר יכולה לשבת מקדימה, אנחנו מדברות על כל הדברים שעולים. לפעמים אנחנו שרות ביחד, שמות פלייליסט כזה ביוטיוב. לפעמים אנחנו מתבאסות על משהו, זה גם הזמן שלה קצת לכעוס על אח שלה ולהוציא את התסכול. אנחנו מתכננות את העתיד, והנסיעות האלה לפעמים חושפות סיפורים שאני באמת נדהמת שאני לא הכרתי, והם פשוט עלו בנסיעה הקצרה הזאת.

אלכסנדרה: אני לא יודעת אם את עשית את זה במכוון או לא, אבל בדוגמאות שנתת יש נקודה מה זה חשובה בעיניי, שהזמן הזה ביחד הוא לא חייב להיות משהו שחורג מחיי היום-יום שלנו, הוא לא חייב להיות עוד מטלה, עוד משהו להכניס ללו"ז או משהו כזה, שבסופו של דבר, לפחות תקופה כלשהי, עוד מטלה, עוד משהו שנכניס, זה יצטרגם לעוד גורם סטרס. אנחנו רוצות למזער את זה כמה שאפשר. יש לי את סדנת הבטן שלי, שאת מכירה, את היית בה, אני חושבת שגם חלק מכן מכירות, זה באמת תרגול מדהים, סופר יעיל, ומאוד מאוד בריא, ואני חושבת שאחד היתרונות, לפחות מה שאני מנסה לחפור לך, למי שנרשמות, זה שתכניסי את זה לחיים כמו שאת מצחצחת שיניים. זאת אומרת, זה לא משהו שהוא... יצטרך את ההפסקה שלו, לפחות לא בהתחלה, וזה תרגול שנעשה בעמידה. זאת אומרת, את מרתיחה מים עכשיו לקפה של הבוקר, לתה של הבוקר, לא משנה, מה שאת עושה במטבח, תעמדי רגע תוך כדי, תעשי את זה. זאת אומרת, תכניסי את זה בתוך מה שקיים, לאט לאט זה יקבל את המקום והזמן שלו. עכשיו, גם הזמן הזה עם הילדים שלנו, הזמן הזה אחד על אחד, הוא לגמרי יכול להיות חלק מהיום-יום, ויותר מזה, בעיניי, טוב שזה יהיה חלק מהיום-יום כדי שנוכל להתמיד בזה. לפחות, לפחות בהתחלה. זה קצת כמו החשיבה, ותראי, אני עושה פה ג'אגלינג רגע, אני כאילו קופצת נושא, אבל אני לא. זה קצת מזכיר לי את החשיבה שאם אנחנו נעבוד עכשיו ממש קשה, בעבודה שאנחנו לא אוהבות, נשים את הרצונות שלנו בצד, את החלומות שלנו, הכול לאחר כך, כדי שבפנסיה נוכל לעשות את מה שאנחנו באמת רוצות. את מכירה צורת חשיבה כזאת, אני מכירה צורת חשיבה כזאת, אני מניחה שכולכן יודעות. ואז לפעמים, לפעמים, לפעמים, אם נשאל אדם שמחזיק באותה צורת חשיבה, רגע, אז מה זה מה שאנחנו באמת רוצות? מה התוכניות לפנסיה? זה יהיה הרבה דברים, הרבה פעמים, זה יהיה הרבה פעמים דברים פשוטים וחמודים, כמו: אני רוצה שיהיה לי זמן להיות עם הנכדים, אנחנו רוצים זמן שיהיה לנו להיות ביחד, אולי לגדל ירקות, לטפח גינה, לנסוע לטייל. וכשאנחנו חושבות על זה, אם אנחנו חושבות על זה, אנחנו לא באמת חייבות להפריד בין הדברים האלה. וטוב שלא נפריד בין הדברים האלה. אופן החשיבה הזה שבו כמה שנסבול יותר עכשיו, ככה נקבל תמורה גדולה יותר בעתיד, את יודעת מאיפה הוא מגיע, תן לי לדעת מאיפה הוא מגיע, הוא לא מגיע ממקום טוב, והוא לא מוביל למקום טוב. אז גם הזמן שלנו עם הילדים, הנה, אני מחברת את הכול ביחד, הזמן הזה שהוא אחד על אחד, הוא לא חייב להיות זמן מחוץ לזמן, זאת אומרת, זה לא זמן שבו סיימנו את כל מה שצריך לעשות, ועכשיו אני פנויה לגמרי, לגמרי, לגמרי, כי זה לא באמת יקרה. החיים שלנו עצמם יכולים להיות מלאים בזמני איכות כאלה, וזה הרגל נרכש שמאוד מאוד משתלם לטפח.

אנא: אמרת את זה כזה יפה, אני ממש נהניתי. ועוד משהו שככה חשוב לזכור, נכון, לפעמים אין לנו זמן לזה, ולפעמים יהיו ימים שבהם באמת מערבולת, בית ספר, ומשם איזה ריב טנטרום של אחד מהילדים או שניהם או שלושתם, ואז חוג, ואז לא יודעת, לזרוק אותם אצל סבתא כי צריך לנסוע לאנשהו, ואז חוזרים, ומקלחות, וארוחת ערב, טה טה טה, שינה. אין זמן. אבל הרבה פעמים, אני מאוד מקווה שזה לא היום-יום שלכם, וביום-יום, עשר הדקות האלה מאוד עוזרות להזנה רגשית. ואז הילד פחות מחפש תשומת לב, הוא פחות תובעני, אולי יש פחות טנטרומים, ושאר היום שלנו יהיה פחות מתסכל ופחות דורש חינוך והובלה יצירתית. אז אנחנו בעצם משקיעים במקום אחד וחוסכים במקום אחר.

אלכסנדרה: נכון מאוד. אני גם חושבת שזה עוזר, לפחות בהתחלה, כדי להכניס את זה בתור הרגל, לחשוב על זה בתור השקעה משתלמת, פשוט כי זה משהו שיעזור לנו לפנות זמן בשביל הדבר החדש הזה.

אנא: אני גם רוצה להגיד משהו על ילדים גדולים יותר, כי הרבה הורים חושבים שזה רלוונטי לקטנים, ובאמת עם קטנים יש לנו הרבה יותר זמן יחד, נכון? באופן טבעי. אבל גם מתבגרים צריכים את זה. ויותר מזה, אנחנו צריכים את זה בשביל להמשיך להיות מקור התשובה עבורם. תשובה שהם נראים על ידינו, שהם משמעותיים לנו, שהם שייכים אלינו, שיש להם מרחב בטוח לידינו. וזה אפילו יותר מאתגר, כי זה לא נראה שהם חייבים את זה כמו בגילאים הקטנים, והם לא ידרשו את זה כמו הילדים הקטנים. אבל אם אנחנו לא נספק את זה, הם יחפשו את זה אצל החברים שלהם, ואנחנו יודעים שחברים של הילדים שלנו, כמו הילדים שלנו, הם לא נועדו להיות המרחב הבטוח הזה, הם עדיין לא מסוגלים להיות כזה אחד לשני, והם הרבה יותר פגיעים כשזה המרחב שאותו הם חייבים לחפש כי אין להם את המרחב הזה בבית. ואז בעצם, החל כבר מגיל שמונה, תשע, עשר, זה ממש התפקיד שלנו להציע ולהזמין לקשר, כי אם אנחנו לא נעשה את זה, יש מצב שזה פשוט לא יקרה.

אלכסנדרה: ופה בעיניי נכנסת החשיבות של ההרגל הזה. ההרגל הזה שלנו, אוקיי? לא שלהם. כי הוא לא יצמח סתם מעצמו בגיל ההתבגרות, כשכבר ממש אפשר לדבר איתם על דברים של גדולים, או ממש לעשות איתם דברים שכיף לנו. אני מכירה לא מעט משפחות, לא מעט אימהות שמחכות לשלבים האלה, גם אני מוצאת את עצמי מחכה לכל מיני שלבים בעתיד שאני אוכל לעשות איתם, למשל טיול רכיבה על רולר בליידס, שכבר לא כל כך יצטרכו את העזרה הפיזית שלי, שאני לא אצטרך לסחוב כל כך הרבה דברים, שכולנו כבר יותר עצמאיים. אבל אם אנחנו רק מחכות לשם, ולא מטפחות את ההרגל הזה שלנו כשהם קטנים, הוא לא פתאום יופיע בגיל ההתבגרות, הוא לא פתאום יופיע גם לא בגיל שמונה או תשע. זה הרגל שחשוב לטפח לאורך כל החיים, בשבילנו, לא פחות מאשר בשבילם.

אנא: ממש ככה. אז אני רוצה ככה לסכם, כן? אני אסכם בזה שאחד על אחד חשוב. הוא חשוב בגיל צעיר והוא חשוב בגילאים גדולים יותר, אבל אם תחשבו עליו כעל איזושהי פגישה גדולה, על משהו ענק, נניח להחליק על קרח, כן? אני מאוד אוהבת את זה, וגם אלה, אני עדיין גרועה בזה, אנא, אני מצטערת, אבל אני יותר טובה ממה שהייתי לפני. אז אם אנחנו חושבים על דבר גדול כזה, זה לא יקרה. כאילו, זה מגניב וכיף, אבל אלה דברים גדולים שהם לא קורים ביום-יום. ומה שבונה את הקשר ועוזר בעיבוד רגשות ובחיבור, זה היום-יום שלנו, זה העשר דקות שבהן אני רק שלה והיא רק שלי, ובאמת לא משנה מה אנחנו עושים בזמן הזה.

אלכסנדרה: אם נחזור עוד פעם להגבלה הזאת לקשר, ושוב, קשר לא רק קשר זוגי, גם קשר חברי, אז כן, יש לנו את הדייטים, את הדברים הגדולים, הכיפיים שעושים ביחד, או שעשינו ביחד לפני שהיו לנו ילדים, ונעשה, אנחנו נחזור ונעשה אותם כשהילדים קצת יגדלו. אבל חברה אמיתית, למשל, תהיה הרבה פעמים כזאת שאני יכולה להרים לה טלפון בעשר בלילה, כי אני עצובה, או כי אני זועמת, או מכל סיבה אחרת שלא תהיה. ואני יודעת שהיא תהיה שם בשבילי, נכון? עכשיו, איך אני יודעת את זה? כי כנראה לאורך הקשר שלנו היא הייתה נוכחת, אחרת לא הייתי מרגישה בנוח לעשות את זה, וגם אתן כנראה לא. אותו כנ"ל בזוגיות, יש לנו את האירועים הגדולים האלה שהם נורא כיפיים ועושים ביחד, אבל הרבה פעמים מה שבאמת בונה את הקשר זה חיי יום-יום שמלאים ברגעים כאלה של ביחד, של קרבה, של הבנה, של כל מיני צחוקים קטנים משותפים. אנחנו אפילו, ותהנה אני אם את מסכימה איתי, תענני כבר מעכשיו, אני יודעת שתסכימי איתי. אנחנו נתייחס בציניות, בציניות הראויה אגב בעיניי, לבן זוג שלא נמצא בבית ביום-יום, לא נוכח, אבל פעמיים בשנה נוסעים לחופשה ביחד, או הסטריאוטיפ הזה של הבעל העשיר שעובד כל הזמן ולא נמצא שם בשבילך, אבל קונה מתנות ממש יפות. אנחנו נזלזל בזה, אנחנו נקרא לזה פיצוי, כי זה באמת פיצוי, זה באמת מה שזה. ואנחנו כנראה לא רוצות לבנות את הקשר שלנו עם הילדים שלנו על נזק ופיצוי. אז לא, כל זה כדי להגיד, זה ממש לא חייב להיות גרנדיוזי. זה כן חייב להיות נוכח וחייב להיות יומיומי. והאמת שיש עוד מלא מלא כיוונים לפתח את הנושא הזה, נכון? נוכחות נראית לפעמים כמו משהו בלתי מושג או בלתי אפשרי בחברה שלנו, או משהו שאנחנו לא באמת מבינות איך עושים, או איך הוא נראה, איך הוא אמור להיראות. אבל נראה לי שאת הדברים האלה אנחנו נשאיר לפעם הבאה, מה דעתך?

אנא: בהחלט, נשאיר לפעם הבאה. יאללה, להתראות.

אלכסנדרה: להתראות.