אנא: אז שלום לכולם, ומה נגיד? אלכסנדרה, כמה פרקים כאלה כבר הקלטנו בשנתיים וחצי האחרונות, אשכרה שנתיים וחצי, על איך אנחנו במלחמה ואיך אנחנו מתמודדות, ואיך עם הילדים, וכל הסיפור הנורא הזה שוב ושוב ושוב ושוב. את יודעת שהמלחמה הזאת עכשיו התחילה בדיוק 38 שבועות אחרי הסיבוב הקודם עם איראן? את יודעת מה זה אומר? זה אומר שכל התינוקות שנולדים עכשיו הם נוצרו בסיבוב הקודם עם איראן. תחשבים, ממש, זה בדיוק השבועות. עכשיו, זה גם אולי קצת מצחיק, אבל באמת כל הכבוד, מורידה את הכובע בפני אותם זוגות שמצאו זמן וחשק לעשות תינוקות בתקופה ההיא. אבל זה גם נותן איזושהי פרספקטיבה של המציאות שלנו פה. תינוקות שנוצרו במלחמה ונולדו לתוך מלחמה חדשה, או לא חדשה, ממשיכה. מה שלומך בתוך כל זה?

אלכסנדרה: אני לא יודעת. אנחנו עכשיו לתוך הכנס, אני מג'נגלת בין הילדים לתוך כל התכנונים שלא יצאו ושהייתי רוצה שיצאו, בעל במילואים, והכשרת מדריכות הורים והכשרת יועצות שינה. בקיצור, אל תשאלי אותי, בואי נדבר אחרי שזה יסתיים. אבל לגבי תינוקות במלחמה, זה ברור, נכון? החיים לא עוצרים אף פעם. תינוקות נולדו אפילו במלחמת העולם השנייה, אפילו בגטו. אולי יש בזה בעצם מסר חיובי, שהחיים ממשיכים למרות הכול. אז אם נחזור לשלומי, כמו שהבנת, אני באפס אנד דאונס, כן? לפעמים אני קמה בטוב. כל היום זורם מעולה, אני הולכת לישון ואני אומרת: היה יום טוב. ולפעמים אני קמה בטוב ואז היום הזה מתדרדר, והשעה עדיין עשר וחצי, ואין לי כוח לקום מהכיסא ולעשות משהו מועיל. ולפעמים אני גם מתעוררת ולא בא לי לקום מהמיטה, אז יש ויש.

אנא: זה אולי אחד הדברים הקשים, נכון? שכאילו את אומרת: טוב, עבר כבר חצי יום, ואז את מסתכלת בשעון והשעה עשר. עשר ורבע בבוקר, יואו, יש עוד יום שלם ואין לי כוח כבר מעכשיו. אני אגב חושבת שאחת התגליות שלי באופן אישי לסיבוב הזה עם איראן, עד כמה אנחנו מושפעות ממי שסביבנו. עכשיו, זה משהו שידעתי בתיאוריה, כן? אני לא אבלה. אבל זה שונה להבין משהו ברמה התיאורטית ולחוות אותו. את זוכרת אותי לאורך המלחמה, נכון? כמה שיחות הרגעה את עשית לי, כמה פעמים כתבתי לך: אלכסנדרה, אני צריכה שתתני לי הסבר רציונלי, תסבירי לי מה קורה. אנחנו מפחדות, נכון? אני כותבת לך ככה: אנחנו בסדר, אנחנו מפחדות. ובאמת אני הייתי בפאניקה ובחרדה מאוד גדולה בכל תקופת טילים, בכל איום מחדש ושיח על זה מחדש. והנה הפעם אני פשוט רגועה בחיי, נשבעת לך. ואני חושבת שזה בעיקר כי הפרוד שלי לא גר איתנו יותר, תודה לאלים, לאלות, לבריאה ולכל מי שהשתתף ומשתתף, לוקח יד בדבר הזה. ואני לא כותבת את זה כדי להכפיש חס ושלום, למרות שמי כמוך יודעת כמה אני שמחה להכפיש סביב הנושא הזה, אבל לא כרגע. אלא פשוט כדי להגיד: יש אנשים שמפזרים סטרס סביבם, יש אנשים שמעלים את רמות הסטרס שלנו, רמות החרדה והפחד. יש אנשים ש... ואת בטח נתקלת בזה גם, ככל שתסריט הוא יותר מפחיד ומחריד ומזעזע, ככה הוא ייראה להם יותר נכון, והם גם ינסו לשכנע בזה את כל הסביבה, כלומר אותך למשל, אותי, אותן. ואני גם לא אומרת חס ושלום: אל תרוצו להתגרש, זה לא מה שאנחנו באות להגיד פה. אבל כן להפנות את תשומת הלב שלכם. יכול להיות שיש לכן חברות כאלה, זה לא חייב להיות בן הזוג שלכן. יכול להיות שההורים שלכן כאלה, שאמא שלכן מתקשרת חמש פעמים ביום כדי לדווח על תסריטי ותרחישי אימה. אולי יש לכן דודה כזאת, אולי מישהו מהסביבה הקרובה מכניס אתכן לחרדה ולסטרס, וכדאי לחשוב על המינון של המפגשים האלה. אנחנו לא מבינות איזה הבדל זה עושה, עד שאנחנו לא חוות את זה בעצמנו.

אלכסנדרה: לגמרי. ואני זוכרת עם איזה שאלות הזויות, אנא, היית פונה אליי עם תיאוריות קונספירציה, עוד שנייה כולנו פה עפים למאדים. באמת, זה היה קשוח. ואגב, זה אחד הדברים שאני מפמפמת לילדים שלי: לא צריך לריב, לא צריך להתווכח, לא צריך לשכנע. באמת שהדרך הכי בריאה היא פשוט להתרחק מאנשים שלא עושים לנו טוב. וזה לא אומר בהכרח שהם אנשים לא טובים, הם פשוט לא טובים לי. ויש מצב שגם אני לא טובה להם. פרופסור שנקר כל הזמן מדבר על זה, שסטרס גורר סטרס. ויש אנשים שיודעים להעלות את רמות הסטרס שלנו במודע ולא במודע.

אנא: נכון, אגב, סביב הילדים אני מאוד מאוד רואה את זה. אנחנו מאוד רגועים כולנו בבית, ארבעתנו. יש תחושה של רוגע בבית, וזה לא כי אבא שלהם ככה או אחרת, לא ניכנס פה לנושא הזה, אלא כי סטרס גורר סטרס. כשאנחנו רגועות, גם מסביבנו יהיה הרבה הרבה יותר רגוע. ואני חושבת שאחד הקשיים הגדולים, כמובן, שאנחנו מתמודדות איתן עכשיו, אולי לאו דווקא את ואני, אלא אימהות באופן כללי, זאת התמודדות עם הג'אגלינג הזה, הג'אגלינג המטורף הזה של ילדים בלי מסגרות. עבודה תוך כדי ולא מתוך בחירה, שככה אני רוצה לבנות את החיים שלי ושהילדים יהיו פה איתי בבית ואני לקחתי את הזמן והמחשבה לסדר את הכול מסביב לזה, אלא מציאות שדי נחפתה עלינו. ובכלל, סטרס מתמיד תוך כדי שהות עם הילדים 24/7. את זוכרת מה כתבת לי באחד הימים הראשונים של ה... אני לא עוקבת, המבצע הקודם נקרא "עם קלבבי", נכון? זה היה השם שלו. המבצע הזה, המלחמה הזאת, אני כבר לא זוכרת, אבל מה שקורה עכשיו, באחד הימים הראשונים את כתבת לי: "מסכים וחטיפים בלי הגבלה". זוכרת את זה? אז למרות שגם את וגם אני די חיות ככה ברגיל, כלומר בלי מסגרות ועם עבודה תוך כדי, לא עם מסכים וחטיפים בלי הגבלה, אבל עדיין זה מצב לא רגיל, איך שלא נסובב את זה. אז בואי ניתן כמה טיפים, יש לך כמה טיפים להתמודדות?

אלכסנדרה: קודם כל, אנחנו לא חיות ככה ברגיל, סבבה? לי לפחות השגרה מאוד ברורה, כל יום יש שגרה אחרת, והיא נהרסה לחלוטין מאז המלחמה. נתחיל מזה שבעלי במילואים, ובדרך כלל בשגרה החנאבית שלנו יש לו שעה, לפחות אחת, במהלך היום שהוא עם הילדים, שהוא לומד איתם, הוא משחק איתם. יש לנו מפגשי חינוך ביתי שהתבטלו, חוגים, הרבה, כמעט כל החוגים התבטלו, אנחנו בקושי יוצאים מהבית. בקיצור, זה ממש ממש לא כרגיל. עכשיו, לגבי הטיפים, אני חייבת לפתוח בהקדמה, שאין טיפ נכון לכולם. טיפ של אחת יהיה כמעט לאג לשנייה. כי קל לומר: כי לך יש ממ"ד ולי אין, ולך יש ילד גדול ולי יש תינוק, ויש לך עבודה גמישה וכו' וכו'. אז אין טיפ אוניברסלי, וכל אחת בסוף צריכה לעבוד עם מה שיש לה. אז מה עובד לי? אז קודם כל לקבל את זה שזה לא הזמן לאימהות מושלמת, זה יותר זמן להישרדות רגשית. ולא בקטע של אלף ממתקים ללא הגבלת מסכים, כי עם כל הכבוד יש עוד הרבה זמן עד שבועות. וזה מה שאומרים עכשיו, נכון? שזה יימשך עד סוף שבועות. כן, אז ניוז פלאש פור יו, אנא. ומי שתוהה, אז אנחנו מקליטות את זה ב-21 למרץ, אז בואו נהיה מופתעות ואולי זה ייגמר יותר מוקדם. בכל מקרה, אז מסכים וחטיפים ללא הגבלה, אז היינו ככה יומיים שלושה, התאוששנו טיפה מהפריז שכולנו נכנסנו אליו, כן? היה לנו טיול סקי שהתבטל, שזה היה נורא נורא מבאס, במיוחד כילדים מאוד טובים, וגם חבל לי כי זה סקיל, את יודעת, זו מיומנות, שאם לא עושים אותה לפחות פעם בשנה, ככה שוכחים, והם נורא נורא חיכו לזה, יש להם מדריך שהם מאוד אוהבים. לא משנה, צרות של עשירים, כן? אז מה זה אומר בעצם? לא הזמן לאימהות מושלמת? זה אומר כן לשים את האשמה בצד, ולהתרכז במה שכן אפשר לעשות. כלומר, לא פשוט לבטל הכול ולהגיד: אה, מה שיוצא אני מרוצה, שום דבר לא יוצא אם אנחנו לא נעשה משהו. אז כן להתרכז במה שכן אפשר לעשות, ולנסות לשרוד לא כמו רובוטים, אלא לשרוד עם כמה שפחות שחיקה פנימית. אז מה עובד אצלי? אני יודעת מה השעות שבהן אני ממש טובה, שזה שעות הבוקר עד הצהריים. בערך משתיים זה מתחיל להידרדר אצלי, ומשש, מה שנקרא, חפשו אותי, אני לא כאן. אז מה שאני מנסה לעשות, קודם כל, בתחילת המלחמה אנחנו קמנו ממש מאוחר, כי סגרנו את הממ"ד, והיה חושך מוחלט, ובגלל הסטרס לא נרדמתי, והיו אזעקות, ולא סגרתי את הטלפון, לא יודעת למה. והתחלנו לקום בשעות הזויות, עשר בבוקר, אחד עשרה בבוקר. ואני אמרתי לך, אני כבר לא מתפקדת משתיים, אז בעצם קמתי, הכנתי ארוחת בוקר, ואני לא מתפקדת. אז דבר ראשון ששיניתי, זה שמתי לעצמי שעון מעורר, ואני מאוד אוהבת את זה שאני לא מתעוררת משעון מעורר, איזה כיף, אני כבר לא בעבודה שמצריכה את זה. אז התחלתי לשים שעון מעורר על שמונה, ואני קמה בין שמונה לשמונה וחצי. ואני מנסה לעשות איזושהי פעילות חינוכית, בין אם זה לימודים או משחק עם הילדים, ואיזושהי משימת עבודה אחת עד שתיים. אז היום את משימת העבודה שלי, תכירי. ואם הצלחתי, אז מגניב. ואם לא הצלחתי, אמרתי: אשמה בצד, ננסה מחר. אני לא מרימה ידיים, אבל את יודעת, לא צריך לבכות על החלב שנשפך, אלא אם כן זה חלב אם. אז אם אני מצליחה להטעין את הילדים שלי גם בפעילות של חצי שעה בבוקר, אז שאר היום יהיה הרבה יותר קל. ובנוסף, עוד טיפ שעובד לי, ואני חושבת שהוא מאוד חשוב למי שיש לו נטייה להיכנס לקיפאון, כמו שלי יש נטייה כזאת, אני מכריחה את עצמי לזוז. אני ממש שמה לעצמי שעון מעורר כל שעה וחצי, ואני עושה משהו שדורש תזוזה. זה יכול להיות איזושהי משימת ניקיון, אז זאת לא תזוזה מאוד גדולה, כן? אבל לא יודעת, לעבור עם דייסון ולשאוב בסלון. זה יכול להיות משחק יאפקות עם ילדים, זה יכולה להיות קאטה שאני עושה, תרגיל בטן, לא משנה מה. לפני כמה ימים היו ימים חמים, אז אני יצאתי לקפוץ על טרמפולינה עם הילדים, והם ממש עפו על זה, כי אני בדרך כלל לא עושה את זה. וטיפ אחרון, הממ"ד, יש לנו פה מיטת אורחים ואת שולחן העבודה שלי. ואני לקחתי את הזמן, וזה דווקא קרה בין האזעקות, כשהיו כמה ימים המון אזעקות, אז ירדנו לפה, והבנתי שזה חשוב, הפכנו את הממ"ד למקום מאוד נוח, למקום של ילדים. הורדנו לפה קצת חטיפים, ואגב, הסלסלה הזאת היא לא מילאנו אותה מחדש, היא עדיין עם אותם החטיפים, כי הם לא אכלו פה יותר מדי. הרבה דפי ציור, אפילו סליים, אלוהים ישמור. קישטנו קצת. כמובן שהילדים הורידו לפה את כל הילדים שלהם, את כל הבובות פרווה. בקיצור, הממ"ד ממש נחמד, ואני גם מקפידה להחליף פה מצעים יותר אפילו מאשר בזמן רגיל, נקרא לזה ככה. כדי שיהיה לנו כיף כאן, ואנחנו באמת כל צהריים מקפידים לנקות, כדי שזה ישדר מקום של כיף ושינה של שלהם איתי, ולא איזה מקום מבאס שעכשיו חייבים לישון בו, ואנחנו רק מחכים לחזור לחדרים שלנו. זהו, אז פטפטתי הרבה, ואני אשמח לשמוע את הטיפים שלך.

אנא: זה קטע, כי כמו שהתחלת ואמרת, אנחנו באמת כל אחת למשהו אחר, ואני הפוך ממך. אני לא נכנסת לפריז, אני נכנסת לפלייט. אני מתחילה לזוז באמוק, אם זה לסדר, אם זה לעשות, אם זה פשוט לזוז הרבה יותר מדי. אז אני, כמו שאת עושה לך לוז של משהו שיזיז אותך, אני הפוך, אני ממש בונה לוז של עצירות, של ישיבה. נכנס לנו למשל שעת קריאה, זה משהו שהיינו עושים כשהילדים היו קטנים, שממש הייתי יושבת איתם וקוראים ביחד, מישהו תמיד היה יונק גם. אז ממש הכנסתי את זה, יותר בשבילי מאשר בשבילם, אני אגיד לך את האמת, לא כי הם לא נהנים מזה, אלא כי אחרת אני פשוט לא עוצרת. אני יכולה עד שמונה בערב, אני עדיין על הרגליים, לא ישבתי דקה, ואת יודעת, אנחנו לא רוצות גם להתיש את עצמנו. אז תשימו לב, תלמדו את עצמכם, זה משהו שטוב ובריא לעשות ככה או ככה. לנו אין ממ"ד, אנחנו בבניין, אז שוב, כל אחת והמציאות שלה, אבל עשינו אותו דבר עם המקלט. כבר ביום הראשון ירדתי עם הילדים, ניקינו, הברקנו אותו, הורדנו לשם שטיחים ומזרונים, והחלפתי את התאורה. אני לא יכולה לסבול אור לבן, זה גם עושה לי מיגרנות וגם עושה לי רע, בקיצור. אני יודעת שחלקכן פה מבינות בדיוק בדיוק למה אני מתכוונת. אז הורדנו לשם מנורות עומדות, כאלה של איקאה, שעושות אור צהוב ואור נעים. אנחנו ישנים, אני ישנה עם הילדים במקלט, אין לי לא דרך ולא רצון להוריד שלושה ילדים ישנים באמצע הלילה למקלט, למרות שאנחנו קומה ראשונה. אז פשוט אמרתי, יאללה, אנחנו לוקחים את התקופה הזאת, ישנים שם. שמתי מנורת מלח גם, השקעתי ממש, שיהיה לנו אווירה נעימה, מבאר עם שמנים, וכמובן ספרים ופלסטלינה וכלי, ואת הצעצועים שלהם, וצעצועים לעוד ילדים בבניין. בקיצור, שיהיה ממש ממש נעים, נכון להיום, אמרנו 21 למרץ, אנחנו ישנים שם כבר שלושה שבועות. עכשיו, זה לא מושלם, כן? ואני מניחה שמי שמקשיבה פה לא מדמיינת את זה בתור משהו מושלם. אנחנו ארבעה אנשים על מזרון וחצי של מיטת יחיד, אוקיי? הילדים צוחקים, אנחנו ישנים בערמה, זה נהיה להם כמו גאווה משפחתית. מה אתם עושים בתור משפחה? אנחנו ישנים בערמה. וזה בכל זאת מקלט, אז האוויר שם הוא לא מדהים. אני מנסה עדיין לפתור את זה, להבין איך לפתור את זה. אם יש לכן רעיונות, אגב, תחלקו איתי בבקשה. אבל הילדים ישנים כל הלילה, ואני הבנתי כמה זה גם דבר שהוא קריטי, לא ברמה של השינה, ברמה של המלחמה. הם לא שומעים את ההתראות בלילה, הם לא שומעים את האזעקות בלילה, בתכל'ס הם מפספסים חצי מהמלחמה, שזה דבר נהדר. והם גם לא מתעוררים מזה שהשכנים יורדים. עכשיו, זה עניין גם בפני עצמו, זה הרי לא מקלט פרטי שלנו. ובאמת שזכינו בבניין עם שכנים מדהימים, וזה גם בניין קטנצ'יק. אבל לא רק זה שהם מדהימים, אני גם גיליתי על עצמי שאני ממש מרגישה רגועה כשכולם יורדים למקלט בלילה. איזה קטע. כאילו, זה לא משהו שמפריע, זה משהו שמשמח אותי. אני כאילו ממש תפסתי את עצמי מרגישה שמישהו אחר אחראי, אני יכולה פשוט לישון כמו באיזה שבט. כאילו, מה, אנחנו מדברות על זה הרבה? ששינה זאת פעילות חברתית לאורך ההיסטוריה, תמיד מישהו היה נשאר ער בלילה, אנשים היו ישנים ביחד, זאת ההתפתחות שלנו. אז ממש אני חווה את זה, חווה את זה כרגע.

אלכסנדרה: תקשיבי, את מדהימה, באמת. אני לא יודעת איך הייתי שורדת בלי ממ"ד. לשמחתי, בגבול הצפוני אין דבר כזה, לבנות בית בלי ממ"ד. כלומר, יש פה בתים ישנים בלי ממ"דים, אבל עכשיו זה לא חוקי לבנות בלי ממ"ד, וזה גם עולה הרבה כסף, אבל טוב שעשינו את זה. בתכל'ס, אם הייתי יודעת כמה נבלה פה, אולי הייתי אפילו מבקשת חדר גדול יותר. בואי נדבר על הדבר שהכי מוסיף סטרס, סטרס פיזיולוגי, כן? ולמרות שהוא מוסיף הרבה סטרס, אנחנו משתמשים בו הרבה בתקופות של סטרס, ולא מגבילים אותו לפעמים, שזה בעצם מסכים וחטיפים. בואי ספרי, מה קורה אצלך?

אנא: לפני שאני אספר על זה, אני רק אציין שהממ"ד בבית של אלכסנדרה זה בעצם החדר שלנו, כשאנחנו מתארחים אצלה. אז אני שמחה שאתם דואגים לו ומחליפים מצעים ומנקים אותו, זה נורא כיף. אני לא יודעת איך המצב אצלך כרגע מבחינת מסכים וחטיפים, אצלנו בשבוע הראשון זה היה פשוט נורא. גם היה את פורים, אז משלוחי מנות, גם משלוחי מנות שהילדים תכננו להכין, ונתקענו עם כל הג'אנק הזה בבית, וגם דרכו להביא אחד לשני, ובאמת זה יפה, זה מתוק, אבל זה ערימות של גועל, כאילו, גומי ודברים, כאילו, על האיסטו. והילדים לא זזו מהמסך, אז זה ממש היה כזה לפי הספר, כאילו, הם צריכים את המנה של הדופמין כל פעם, רק לראות זה, רק שנייה לבדוק זה, אפשר רק את השיר ההוא, שנייה, אני רק שמה סדרה, אפשר רגע זה? ונתתי להם, זאת אומרת, לא שחררתי את זה. מהימים הראשונים באמת, זה היה נורא, אבל it is what it is כזה. אבל את יודעת מה גם שמתי לב? שאחרי נגיד השבוע הראשון, שלא כל השבוע היה אינטנסיבי, הימים הראשונים היו אינטנסיביים, אחר כך זה התמתן, אבל אחרי השבוע הזה, זה התמתן לגמרי. זאת אומרת, אנחנו חזרנו לאותה שגרה שלנו, בלי שעשיתי איזשהם צעדים אקטיביים בנושא, גם מבחינת חטיפים וסוכר, גם מבחינת מסכים. ואפילו הייתה לנו יום הולדת שבוע אחרי, יום הולדת של לואן, שהיא נורא התבאסה כי תכננו לנסוע לצפון ליום הולדת שלה. וגם החתולה שלך, אמליטה, את בכלל אכלו לי את הראש, איך כאילו יש גורים אצל אלכסנדרה, ואנחנו לא נוסעים לשם, ולא תכננו לנסוע רק אלייך, אבל זה היה גם ב... על הדרך היה צריך להיות. אבל הנקודה היא שהיה יום הולדת והיה מלא חטיפים וסוכר ועוגות וכדורי שוקולד, והם בקושי נגעו בזה. והמסכים גם הלכו ונעלמו, אנחנו רואים סרט ביחד כל לילה, אנחנו יורדים למקלט. זה נהיה שגרה, האמת, יד על הלב, יש בזה גם משהו נורא נוח. אין רגע, תביאי לי זה, תביאי לי זה, לא. לוקחים הכל איתנו, כולם צחצחו שיניים, עשו פיפי, עלו על פיג'מות, יורדים למקלט, רואים סרט, כולם ביחד, אני לוקחת להם איזה משהו, איזה תפוחים ותותים ודברים כזה לקרסם תוך כדי, וזהו, הולכים לישון. לא, אמא, אני רק רוצה רק עוד משהו לאכול, רק זה, הכל שם. ומעבר לזה אין לא יותר מדי זמן מסך, וגם לא דרישה למסך, והאמת שזה יוצא ממש טוב, כי זה לא מסך שמשמש בתור בייביסיטר, אלא אנחנו רואים סרט כולנו ביחד, אז זה גם פעילות כזאת, אנחנו בגיבושון בעצם. איך אתם מתנהלים מהבחינה הזאת?

אלכסנדרה: אני לא מרגישה בגיבושון, אבל אותו דבר פחות או יותר. בהתחלה ממש שחררתי, כי כאמור הייתי בפריז ובעלי לא כאן, ואת יודעת, שום דבר לא ברור. ואז לאט לאט התחלתי להוסיף כל מיני דברים לימים שלהם, וכמות המסכים קטנה. הם עדיין פה, והרבה יותר ממה שהיה קודם. אז לדוגמה, הילדים, במיוחד בערב, כאשר אין לי כוח לחיים האלה, הם משחקים במשחקים עם החברים שלהם, שנמצאים רחוק ושאנחנו לא נפגשים איתם עכשיו. ואת יודעת, אני לא יכולה להגיד להם לא, כי זה נורא חמוד, והם גם מדברים על מלחמה מדי פעם. אז זה גם מסך, אבל יש בזה משהו מתקשר עם חברים, וכרגע אין אלטרנטיבה אחרת. וחטיפים ירדו לכמות רגילה. גם, היה עניין עם פורים, והם גם נורא התבאסו, כי הייתה אמורה להיות פגישה של חינוך ביתי, את יודעת, עם כל התחפושות וזה. ואני פשוט, נראה לי ביום השני של המלחמה, אני לא זוכרת, אני נסעתי למקום סופר הכי קרוב אלינו, ופשוט קניתי את הפינוקים הכי גדולים שיש, והבאתי להם המון המון דברים. אני לא חושבת שהם אכלו בכלל את כולם, אבל הם נורא התרגשו. אמרתי להם, אין, אין, לפחות את החלק הזה של הפורים אני יכולה להשאיר, לא שזה החלק הכי חשוב או בכלל, אבל את יודעת, כאילו עשיתי משהו. אז החטיפים ירדו לכמות רגילה, מסכים לא. בדרך כלל יש להם שעה, שעה וחצי מסכים ביום, ועכשיו זה גדל לשלוש שעות. זה די הרבה, אבל זה מה שעובד אצלנו כרגע.

אנא: ובואי ניגע פה אולי בנושא האחרון של נושא אחרון. כאילו יש פה עוד מיליון דברים שאפשר לדבר עליהם, אבל נושא אחרון לפרק זה, של ויסות לעצמנו. אוקיי? שזה נראה לי הכי הכי הכי חשוב, איך אנחנו מבססות את עצמנו בתקופה הזאת. ושוב, אנחנו לאו דווקא סביב חרדה או פחד מהמלחמה עצמה, למרות שזה כמובן גם אלמנט שקיים ומשפיע. אבל יכול להיות שמה שמקשה עלינו, ובעיקר העומס שנוצר בבית, זה מאוד אינדיבידואלי. ואני חושבת שחשוב לציין גם שאין איזו דרך אחידה, כבר אמרת את זה, אבל צריך לציין את זה עוד פעם. אני למשל בתקופות כאלה של סטרס, אני אתרגל יותר, מדיטציה, נשימות, ריקוד, מזל, אנחנו קומה ראשונה, ופלמנקו, אני יכולה לעשות כמה רעש שאני רוצה. אני יותר אקפיד על תזונה בריאה, זה דברים שמבססים אותי ועוזרים לי. בשביל מישהי אחרת, הדברים האלה יהיו גורם סטרס, אני רק אולי שומעת את זה, וזה גורם לך לגירודים בכל הגוף. מי עכשיו רוצה להתאמן ולאכול בריא? מה נסגר איתך? ולאותה מישהי יעזור דווקא להניח כרגע לכל ענייני התזונה וכל ענייני התרגול. מה עוזר לה?

אלכסנדרה: אז תזונה, קיטו חד משמעית. היו כמה ימים שפרשתי לשחיתות של פחמימות, במיוחד כי בעלי לפעמים חוזר ממשמרות, ובצבא הוא לא יכול לשמור קיטו, והוא חוזר כולו מבואס, אז כזה סבבה, שחיתות, גלידה, את יודעת, כל הדברים האלה. ואחר כך אני מרגישה כל כך איכס בגוף, ברגע שאת מפסיקה מסוכר ואז את מכניסה אותו באמת, זה כאילו חמש דקות של נעים בפה ואז בא. אז אני נזכרת למה בעצם אני בקיטו ואז אני חוזרת יום למחרת. עוזר לי לתכנן דברים לעתיד, לדוגמה הטיול הבא שלנו במקום הטיול שהתבטל. אגב, אני אגיד לך בסוגריים, אני לא אגיד לך מה התאריך, אבל אנחנו הצלחנו לקנות כרטיסים, כרטיסי טיסה. בואי נראה אם הם יתבטלו או לא. לא לסקי, כי כבר זהו, די עם שלג, אבל בוא נחזיק אצבעות. עוזר לי ללמוד דברים חדשים. לעשות אלבום תמונות עם אלה. את יודעת, אני הייתי בטוחה שיהיה לה קשה, אבל נתתי לה משימה. אני הבאתי לה כמה תיקיות עם כל מיני טיולים שעשינו, החלטנו שאנחנו עושים אלבום עשר שנים של טיולים בארץ, ומ-2016 עד 2026 בעצם. והתחלנו, את יודעת, מאז שהיא נולדה בעצם. וזה לא קשה בשבילה. בנינו אלבום באלבומי, והיא בוחרת תמונות. הייתי בטוחה, בגלל שכל כך קשה לה לבחור, אחרי זה היא תיתקע עכשיו, את יודעת, לבחור חמש תמונות מתוך חמישים. לי מאוד קשה לבחור. ולא, היא בוחרת. ואגב, היא בוחרת ממש טוב. היא כבר עשתה איזה שישה או שבעה עמודים, ומי שעושה אלבומים כאלה יודעת שזה לוקח הרבה זמן. אז זה משהו שאנחנו נהנות לעשות ביחד. מה עוד? אני גם קוראת איתם יותר, קוראת איתם יותר ספרים, זה נחמד. וכמו שאמרתי, אני מנסה לזוז יותר, וזה קשה, במיוחד למי שיש לה נטייה לשקוע בקיפאון. ואני שונאת אנשים כמוך. זה בדרך כלל אנשים שגם מרזים כשיש הרבה סטרס, כי הם כל הזמן זזים. אז אני הפוך, ולכן זה חשוב, כי כשאני זזה אני מרגישה יותר טוב.

אנא: אל תקנאו במי שמרזה במצבי סטרס, אתן לא מבינות כמה את תעשי לי פרצוף, אבל את זוכרת אותי 46 קילו שהיינו אצלך ב... מתי זה היה? בסוכות לדעתי. זה מעגל נורא קשה שבו את לא יכולה לאכול, כי את לא יכולה לאכול, כי את בסטרס. ואת מרגישה לא טוב, כי את לא אוכלת, אבל את לא יכולה לאכול. ואז כל דבר שאת אוכלת את גם מרגישה לא טוב, כי זה מעמיס על הגוף, כי לא אכלת איזה יום וחצי. בקיצור, זה באמת לא משהו לקנא בו, זה הלוואי והייתי מאלה שאוקיי, יאללה, בוא נתפרע על המקרר. עכשיו, אין ספק שהמצב פה בשנים האחרונות, בעצם אפשר להגיד מ-2020 אשכרה, אנחנו לא על הצד המבוסס, וכמובן שאפשר להגיד שבראייה כזאת גדולה, בכל מקום בעולם תמיד קורה משהו, ותמיד יש משהו, וזה אף פעם לא רגוע, ויש גם תקופות טובות בתוך זה. אבל בואו, כאילו, העלו פה הילוך והעלו פה הילוך בצורה מאוד משמעותית, מאוד מאוד מורגשת, אבל אנחנו פה על הצד האופטימי רציונלי. זה על אותו משקל של תיאוריה היקשרותית התפתחותית, אבל את יודעת למה אני מתכוונת. אנחנו לא אופטימי מנותק שאומר יאללה, תחשבי טוב, יהיה טוב, וכל הפנינים מהסוג הזה. אלא המציאות פה מנסות להציע פה איזושהי התבוננות שהיא מצד אחד מפוכחת על הדברים כמו שהם, אבל בלי ליפול לתסריטים הגרועים. אז בואי תני לנו כמה מילות חוכמה אופטימיות ומבססות, כמו שאת יודעת לעשות.

אלכסנדרה: אני אנסה. איזה לחץ. אני לא יודעת אם זה יהיה אופטימי או חוכמה, אבל אני חושבת שאם יש משהו אחד שהתקופה הזאת מחדדת לי, זה שאין לנו שליטה במציאות הזאת, שאגב, זו הבנה שמאוד קשה לי בתור אדם מאוד רגיש, שמאוד רוצה לשלוט במציאות שלו. אבל יש לנו השפעה מאוד גדולה על איך המציאות הזאת נחווית בתוך הבית שלנו. ואני לא אומרת את זה מתוך מקום רוחני כזה, של תבחרי להיות רגועה, מכירה את זה? כי לפעמים אי אפשר לבחור. התנהגות סטרס זה לא משהו שמישהו בוחר בו. אבל כן אפשר לשים לב לדברים קטנים. לאיך אנחנו מדברות, לאיזה קולות נכנסים הביתה, לאן אני בוחרת להידרדר ומאיזו שעה ביום, וכמה אני סולחת לעצמי. ואני גם מנסה לזכור ולהזכיר לעצמי, שכמו תמיד אנחנו גם עכשיו במרתון של החיים, ולא בספרינט. והמלחמה הזאת, למרות שהיא מרגישה אינסופית, היא עוד פסיק בחיים שלנו. מה איתך?

אנא: טוב שסיכמת, זה נורא נורא יפה, מאוד אפשר להוסיף פה. לא יודעת אם זה יהיה אופטימי, לא יודעת אם זה יהיה מבסס, והנה יצא לך גם אופטימי וגם מבסס. תודה רבה שהייתם איתנו, ניפגש בפרקים הבאים, להתראות.

אלכסנדרה: להתראות.