כשנכנסתי להיריון הייתי בעננים.
להיות אמא אף פעם לא בער בי עד שהתחלנו לנסות. ואז, ברגע אחד, משהו בי נפתח. זה באמת לא לקח הרבה זמן ומאותו הרגע הרגשתי שכבר הפכתי לאמא.
אני טיפוס של רשימות. אני אוהבת להיות מוכנה, בשליטה, עם אקסל לכל דבר. אז ברור שגם בהיריון הדבר הראשון שעשיתי היה להכין רשימות: מה לוקחים ללידה, איזה בדיקות עושים, איזה ספרים לקרוא, איזה עגלה לקנות, איך ייראה החדר שלה. רציתי להגיע הכי מוכנה שאפשר.
כשהגיע התאריך של הניתוח הקיסרי המתוכנן שלי, הגעתי בתחושה של 100% מוכנות. עשיתי קורס שכלל הכנה ללידה, להנקה ולהורות. קניתי הכל. החדר היה מוכן. התרגשתי!
והאמת? התאהבתי בשניה, כמו בסרטים.
ישנו מחובקות כבר מהלילה הראשון שלה בעולם הזה, התמוגגתי מכל תנועה קטנה, בהיתי בה במשך שעות.
אבל לא באתי מוכנה ליום שאחרי.
לא הכנתי את הנפש שלי.
חשבתי שכולם מגזימים כשמדברים על תינוקות שלא ישנים, כי בראש שלי זה היה פשוט- כשהתינוק יהיה עייף הוא ירדם. והאימהות תבוא לי אינטואיטיבית. לא היה לי מושג על חלונות ערות, סימני עייפות או זמני שינה.
ואז הגיעו הקשיים שגרמו לי להתכווץ בתוך עצמי.
היא בוכה כי החלב שלי לא טוב.
איזה מן אמא לא מצליחה להרגיע את הבת שלה?
למה היא מעדיפה להיות על בעלי ולא עליי?
ככה לפחות סיפרו לי הקולות בראש שלי.
המחשבות הרעות על עצמי לא איחרו לבוא- אני אמא גרועה. אני לא טובה בזה.
היה לי קשה להסתכל על עצמי במראה, למרות שחזרתי לאכול טוב ולהתאמן.
יום אחד שיתפתי מישהי במכון כושר במה שאני מרגישה, והיא הזכירה כבדרך אגב את המילה “דיכאון”.
צחקתי.
“מה פתאום, תסתכלי עליי- אני נראית לך בדיכאון?”
היא חייכה ואמרה שהיא לא יודעת, אבל דיכאון מגיע בכל מני דרכים וצורות.
אבל אני לא בדיכאון.
מה פתאום!
אני מחייכת, אני מתפקדת, אני אוהבת את התינוקת שלי כ”כ. אף פעם לא עברה לי בראש מחשבה לפגוע בה או בעצמי.
היא סתם מנתחת אותי.
בבדיקות דם שעשיתי התגלה תת תפקוד קיצוני בבלוטת התריס בעקבות ההיריון. אחד התסמינים, סיפרו לי, הוא ירידה במצב רוח, עד רמה שזה אולי ירגיש לפעמים כמו דיכאון- אה! אז זאת הבעיה! לא דיכאון ולא נעליים. נאזן את הבלוטה והכל יסתדר. ממש נאחזתי באמונה הזאת.
והבלוטה התאזנה.
וירדתי במשקל.
אבל עדיין לא הצלחתי להרגיש “אני”.
היו ימים שהייתי מסתכלת סביבי ורואה רק מה לא טוב-
המטבח קטן מדי.
אני שונאת את הריצוף הזה.
הבגדים שלי מכוערים.
למה שוב הפסקת חשמל?!
גם כשבעלי ניסה לפתור את הבעיות שהצפתי, תמיד מצאתי עוד.
הקושי שהרגשתי הוא קושי שקשה להסביר.
זה מרגיש כמו לשחות בים סוער אחרי טריאתלון.
כל פעולה דורשת כח שאין לי.
להתלבש, לצחצח שיניים, להתקלח, לקפל כביסה. הכל הרגיש בהילוך איטי, כמו משימה בלתי אפשרית.
ובתוך כל זה- השינה של הבת שלי הפכה לקשה יותר ויותר.
שאלו אותי “מתי היא ישנה בד”כ?” ולא היה לי מושג.
“כמה פעמים היא ישנה ביום?” – לא יודעת.
ואפילו המחשבה על לנסות לבסס שגרה הרגישה לי כמו הר שאני לא מסוגלת לטפס עליו.
אז זרמתי וסבלתי ובכיתי. ובכל פעם שהיא פיהקה הגוף שלי נדרך, כי הנה, עכשיו שוב צריך לעבור את הסיוט הזה שנקרא הרדמה.
לקחנו ייעוץ שינה, קיבלנו כלים, קצת סדר, אבל הרגשתי שאפשר עוד. ואז, בערב אחד, תוך כדי עוד הרדמה מייגעת של 45 דקות, קיבלתי החלטה להירשם ללימודי ייעוץ שינה בגישה ההיקשרותית.
ההחלטה הזו הגיעה אליי כמו נורה שנדלקת מעל הראש בסרטים המצוירים.
החלטה שנולדה מתוך קושי אמיתי, חרדה ותסכול שהלכו והתגברו מיום ליום. הרגשתי שאני בחיפושים אחר חבל ההצלה שלי.
וידעתי שאם אצליח לפתור את הבעיות אצלי- אוכל לעזור גם למשפחות אחרות. כי אני מכירה את הקושי, הרגשתי אותו בעצמות שלי.
באחד השיעורים בקורס דיברו על דיכאון לאחר לידה.
המילים פגעו לי כמו חץ בלב. פתאום הבנתי שהבחורה ההיא מהמכון לפני חצי שנה צדקה. זה מה שזה. זה מה שקורה לי. ואני לא הפכתי למה שהפכתי סתם ככה, יש לזה סיבה. אני צריכה עזרה.
תוך שבוע כבר הייתי בטיפול.
עד היום אני לא לגמרי יודעת בדיוק מה זה היה- חרדה? דיכאון? שילוב?
אבל אני יודעת שהייתי צריכה עזרה. והייתי צריכה להעז ולדבר.
וזה לא הפך אותי לאמא פחות טובה, להפך- אני מרגישה שאחרי שנתתי מקום גם לרגשות שלי, הצלחתי לחזור לנשום, להתאושש ולתפקד טוב יותר. מפלס החרדה שלי ירד והיום אני אפילו נהנית מההרדמות!
היום אני מבינה ששינה היא לא רק עניין טכני של חלונות ערות ושעות שינה- היא משפיעה על הביטחון שלנו כהורים, על הקשר עם התינוק ועל הבריאות הנפשית.
אם את קוראת את זה ומרגישה “לא עצמך”, גם אם כלפי חוץ הכל “תקין”- יכול להיות ששווה להתייעץ ולדבר.
לי זה שינה את החיים. הלוואי שתתני לעצמך את ההזדמנות הזאת.
מוזמנות לחלוק את החוויות שלכן בתגובות, כי לפעמים סיפור קטן של אחת יכול לשנות חיים למישהי אחרת.
4 תגובות
כתבה כל כך חשובה…תודה לך❤️
אני כאילו נחנקתי בזמן שקראתי את הכתבה שלך.
בלעתי רוק כל כך הרבה פעמים.
כל משפט חדר לתוכי עמוק לעצמותי.
דמעות התמלאו בעיני בזמן שקראתי את המילים שלך.
הלוואי ולא הייתי עכשיו באמצע הנקה של הקטנה שלי בת הרגע לשנתיים מנסה לעזור לה לחבר מחזורי שינה ולחזור לישון…. ואז הייתי יכולה אולי להוזיל דמעה / לבכות מהזדהות עם החוויה של הקושי…
תודה רבה על השיתוף.
מרגשת מאוד תודה על השיתוף החשוב
כמה זה מדהים שלפעמים דווקא מהמקומות הכי נמוכים שלנו, נולדים הדברים הכי משמעותיים ומעוררי השראה… והכי חזק בעיניי זה שלקחת את מה כל מה שעברת עם השינה ועוד תוך כדי דכאון, והפכת את כל זה לדרך שתעזור גם לאחרות ❤️ תודה לך!