כולנו מכירים את הקשיים שההורות מביאה איתה.
אבל כמה מאיתנו מסוגלים להתבונן פנימה, בתקופות הקשות ולעשות את המלאכה החשובה של שבירת דפוסים אוטומטיים ולתת לעצמנו להתרפא?
מה אפשר לעשות כדי לעזור לעצמנו לא רק לנהל את הסטרס ברגעים הקשים מול הילדים, על ידי שתיית כוס מים או לצאת מהחדר ולתרגל נשימות (כלומר וויסות חיצוני או הפגה זמנית של הסטרס, אבל לא וויסות אמיתי)?
מה אפשר לעשות כדי לעזור לעצמנו להתאזן ולהיות בהקשבה פנימית עמוקה, לפגוש את עצמנו בפגיעות שלנו ולהעניק לעצמנו חמלה וקבלה ללא גבול?
נולדתי בשבוע 32 בניתוח קיסרי חירום
אמא שלי נותחה בהרדמה מלאה ולמעשה לא פגשתי אותה אלא כמה שעות מאוחר יותר כשהיא התעוררה מההרדמה. אבא שלי היה הראשון שהחזיק אותי ובשאר הזמן שהיתי באינקובטור, שהיה הבית שלי במשך כחודשיים, עד ששוחררנו הביתה.
זה סיפור הלידה שהוריי סיפרו לי ותמיד תייקתי את המידע הזה בתיקיית ה”מידע נחמד שאין לי שימוש בו” ולא דמיינתי לעצמי שהסיפור יפגוש אותי שוב במהלך החיים, כאילו…. מי זוכר משהו הלידה שלו??
אבל סיפור הלידה שלי עצמי בא לבקר אותי כשאני הייתי בהריון עם הבת שלי.
בחצי השני של ההריון חשתי שעולים בי פחדים וחששות לקראת הלידה למרות שהייתי בטיפול פסיכותרפיה גופנית והתמקדות במשך שנים, לא הצלחתי לעזור לעצמי להשתחרר.
הייתי אז עסוקה מאד בתכנון הלידה, בבחירת בית חולים, סוג הלידה שרציתי, בחירת דולה וקורס הכנה ללידה בגישת היפנובירת’ינג. עשיתי את כל זה כדי להפחית את החרדה מהלא-נודע, ואף על פי כן הרגשתי מכווצת וחרדה וחזרתי אל אותה מטפלת שמלווה אותי און-אנד-אוף במשך הרבה שנים. בשבוע 32 הגעתי לטיפול אצלה בידיעה שאני הולכת להביא את מה שידעתי על סיפור הלידה שבה נולדתי אבל את מה שקרה במפגש הזה לא יכולתי לדמיין.
ישבנו זו מול זו ועצמנו עיניים, נשמנו עמוק והמטפלת הזמינה אותי להניח את הידיים על הבטן, ליטפתי את העוברית שלי מבחוץ בזמן שהמטפלת הובילה אותי בדמיון מודרך להתבונן פנימה בהקשבה לכל דבר קטן שעולה בי.
המחשבה שלי נדדה מעצמה ובפעם הראשונה ראיתי את אמא שלי ויכולתי להזדהות איתה ועם החששות שלה, דמיינתי איך אחרי חודשים של שמירת הריון מגיע רגע שבו מחליטים ליילד בניתוח ופתאום נאלצים להרדים אותה, דמיינתי אותה בחדר התאוששות, קצת מבולבלת ורחוקה מהתינוקת שלה. אמא’לה. את אבא שלי שהחזיק אותי בפגייה בחשש ובטח דאג לשתינו.
ואז דמיינתי את התינוקת הזעירה, גוזל שברירי שנשלף מהרחם והונח בקופסה.
הזזתי הצידה את המחשבה הרציונאלית שזו היתה התערבות רפואית מצילת חיים ושהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע, ליטפתי את הבטן שלי, התחברתי לרגש החשוף ובכיתי.
בכיתי על רגעי סכנת החיים, על הניתוח שהציל את חיי אבל גם לקח אותי מאמא אל האינקובטור, על ההורים שלי שבוודאי היו במתח רב אחרי הלידה ונאלצו להיפרד ממני ולהשאיר אותי בפגייה.
בכיתי מהפחד שגם לי זה יקרה והבת שלי תילקח ממני ולא אראה אותה אלא שעות רבות אחר כך. נתתי לצער הפרידה ההיא מאמא לשטוף אותי ולדמעות לשטוף אותו החוצה. פתאום היה לי נורא ברור שהיציאה הפתאומית מהרחם של אמי היתה כל כך נוכחת בגוף שלי והציפיה ללידה של הבת שלי החייתה את הכיווץ ההוא.
כשהבכי נרגע המטפלת שלי הובילה אותי בעדינות לדמיין את עצמי כתינוקת שזה עתה נולדה.
פתאום הרגשתי מיזוג בין התינוקת באינקובטור לאני המבוגרת ובין העוברית שלי שהתנועעה מדי פעם ברחם.
חשתי שכשאני מחבקת את הבטן שלי אני בעצם מערסלת את עצמי התינוקת לבד באינקובטור.
אני לא יכולה לתאר את התחושה המעגלית הזאת אבל נשארתי ככה זמן רב, מחבקת ודומעת עד שתחושה של ריפוי התחילה לזרום לי בגוף והכיווץ הפנימי התחלף בריפיון נעים.
מתי יצא לכן אי פעם לחבק את עצמכן כתינוקות?
אני יוצרת בגוף שלי את תחושת הריפוי והחיבוק שהענקתי לעצמי כשנתתי לעצמי את מה שהמציאות לא יכלה להעניק לי, ומשתמשת בה בהורות שלי ברגעים הכי קשים.
Well being
כשמדברים על איכות חיים של הורים ואימהות בפרט, נהוג במעגלים ההיקשרותיים להתייחס לכך שלפני אלפי שנים כשהאדם היה חי בחברה שבטית, חלק גדול מהנטל שמכביד על אימהות טריות היה מתחלק בין נשות השבט, וידע על הריון, לידה, הנקה והורות היה עובר בין נשים וזה היה קל יותר.
אבל אנחנו לא חיים במודל הזה יותר וגם אם הצלחת לייצר לעצמך את ה”שבט” הקטן שלך, שום דבר לא יכול להקל עליך את הרגעים הקשים בארבע לפנות בוקר כשאת מנענעת את התינוק טרוטת-עיניים ומנסה להניק/ להאכיל/ להרגיע בפעם המי-יודע-כמה.
אז מה בעצם ניתן להציע לאימהות טריות בהנחה שלא נחזור לחיות בשבטים בזמן הקרוב?
ישנם פתרונות פריפריאליים שאמורים להקל על היומיום באופן כללי כמו מעגלי נשים, עזרה מהמשפחה, עזרה בתשלום בניקיון הבית ובישולים או מטפלת, קהילות של אימהות, טיפולים פיזיים, עזרה פסיכולוגית, ייעוץ שינה (היקשרותי בלבד, כמובן!)…. אבל כל אלה לא מציעים פתרון לבעיה:
ישנם רגעים שבהם הטיפול בתינוק הקטן והמתוק שלנו הופכים לרגעים של ייאוש, כעס, שנאה, טינה, לפעמים חרטה על ההחלטה להביא ילד לעולם, ובעקבות זאת האשמה עצמית וייסורי מצפון.
לא משנה כמה חיוכים ומתיקות היו במהלך היום- הקושי בלילות יכול לרוקן אותנו רגשית לחלוטין וזה יכול להשפיע על כל התפקוד וחדוות ההורות.
צריך לבנות אסטרטגיה שתעזור לנו למצוא כוחות. אפשר להודות בפה מלא שכמעט כולנו חוות מדי פעם משהו על הספקטרום הזה בשנה הראשונה לאימהות וגם הרבה אחרי זה.
חשוב לומר שזה טבעי ובסדר לחוש את התחושות האלה, אבל במקרים שיש צורך לקבל עזרה מקצועית כדאי לפנות לגורמים מקצועיים ללא היסוס.
אז אם את אמא שקוראת את המילים האלה ומרגישה שאת פשוט טובעת- אנא, פני לקבלת עזרה ללא דיחוי.
מה אפשר לעשות ברגעים שאתן חשות (וחשים) שאתם מאבדים את זה?
אני מציעה שלושה שלבים:
- ריפריימינג- מסגור מחדש של הרגעים המייאשים כהזדמנות לשינוי עמוק.
דווקא כאשר אנחנו במצב כה רגיש יש לנו גישה אל המקומות החשופים בנפש שזקוקים למזור ובדרך כלל מסתתרים מאחורי חומות של הגנה. לפעמים לוקח זמן עד שהרעיון הזה מרגיש טבעי. - תרגיל דימיון- נשמו שלוש נשימות עמוקות, שחררו את האוויר באיטיות.
דמיינו את עצמכן כתינוקות או ילדות ברגע שחוויתן קושי והייתן זקוקות לחום ואהבה, דמיינו שאתן נמצאות שם גם כמבוגרות ותעניקו אותה לעצמכן בשפע, קחו את הזמן. מותר לבכות. - חיבור מחדש לכאן ועכשיו- חזרו להיות נוכחות ברגע על ידי התמקדות בנקודות המפגש של הגוף שלכן ושל התינוק, בחום גופו, בקולות שהוא משמיע, העניקו לו מן האהבה שחשתן לפני רגע כלפי עצמכן. נשמו עמוק ונסו לשים לב האם מדי פעם הנשימות שלכן מסתנכרנות עם נשימות התינוק. מותר לבכות.
אימהות יקרות, ברגעים הקשים כשהתינוק שלכן זקוק לכן כל -כך אבל אין לכן מאיפה לשאוב אנרגיה, הביטו לעצמכן הקטנות בעיניים וחבקו את עצמכן באהבה וחמלה, הביטו על עצמכן בעיניים טובות ותנו למבט הזה לשטוף אתכן כמו שמש חמימה.
העניקו לעצמכן חיבוק שיש בו ריפוי של פצעי הילדות ולתחושה קלילה יותר לזרום בגוף שלכן, כן, גם בארבע בבוקר.
חושו את הגוף הקטן של תינוקכן, את הנשימה הדקה ופעימות הלב המהירות, חושו אותו כה קרוב אליכן ותנו לו דווקא ברגעים הכי קשים את החיבוק הרך שהייתן רוצות לקבל. אתן כל עולמו.
הרשו לעצמכן להתמסר בעדינות לחיבוק הזה כדי לרכך את הזמנים המאתגרים ולאפשר להורות להיות מהנה ומרפאת.
האם יצא לך להרגיש שאימהות יכולה להפוך להזדמנות מדהימה עבורנו, לעבור תהליך ריפוי מעמיק?
לי טפרברג, יועצת שינה של הורות מחבקת
