אנחנו רגילות לשמוע שלא כדאי להשוות בין ילדים. וזה נכון. אבל ללמוד מהניסיון שלנו, לשים לב להבדלים ולהבין מה אנחנו רואות, זה כבר סיפור אחר לגמרי.
כמדריכת הנקה ראיתי הרבה מאוד תינוקות: הנקות שונות, חיבורים שונים, מערכות יחסים שונות בין אמא לתינוק.
אבל כאמא, הייתה לי חוויה אחת בלבד, עד שנולד הילד השני. ואז פתאום, עם אותה אמא, אותו גוף ואותו בית, הכל נראה אחרת לגמרי.
איך הנקה יכולה להיראות?
יש תינוקות שחיים על השד: נרדמים עליו, מתעוררים אליו, חוזרים אליו שוב ושוב. אין להם יותר מידי זמן ערות בין לבין. ככה היתה הבת הבכורה שלי, בחודש וחצי הראשונים של חייה.
ויש תינוקות שעבורם השד הוא מקור הזנה ובין לבין הם יכולים: לשכב, להתבונן בסביבה, לעקוב אחרי ההורים. ככה היה עם הבן שלי וזה הפתיע אותי מאוד.
זה לא אומר שום דבר על העתיד שלהם, על העצמאות שלהם או יכולות שלהם. זה רק אומר שיש תינוקות שמגיעים לעולם עם דרישה גבוהה יותר לקרבה מתמדת וויסות הדדי, ויש כאלה שזקוקים לכך פחות.
יש תינוקות שהמעבר אצלם מרוגע לבכי הוא מיידי, כמעט בלי שלב ביניים. יש כאלה שנרגעים תוך שניה עם הנקה. ויש כאלה שיכולים לחכות רגע, להיות עם אבא, בעגלה או במיטה, לחכות בסבלנות גם כשהם רעבים. ולעומת זאת אותם תינוקות בדיוק, כשהם כבר בוכים – הם בוכים! והנקה לא תרגיע אותם בקלות.
גם האופן שבו תינוקות מתחברים לשד משתנה מאוד. יש כאלה שמוצאים אותו בכל תנוחה, כאילו הגוף שלהם כבר יודע בדיוק מה לעשות. ויש כאלה שצריכים יותר הכוונה, לפתוח פה, להתארגן, להתחבר. לפעמים זה קשור להתחלה שלהם, למשל אם קיבלו בקבוק או מוצץ מוקדם, לפעמים זו לשון קשורה או פה קטן. הבת שלי ידעה להתחבר במעוף. הבן שלי לפעמים ליקק את הפטמה במקום להתחבר, החליק ממנה בקלות והיה זקוק להכוונה כדי לפתוח פה גדול ולהתחבר בצורה נכונה.
יש תינוקות שהנקה היא פתרון כמעט לכל דבר: עייפות, גזים, תסכול, קקי. ויש תינוקות שדווקא כשהם מוצפים או לא נינוחים, לא תמיד מצליחים לינוק. זה יכול לערער, כי אנחנו רגילות לחשוב שהנקה “פותרת הכל”, אבל בפועל יש תינוקות שצריכים עוד דרכים כדי להירגע לפני שיהיו מוכנים להתחבר.
גם הקצב משתנה. יש תינוקות עם דפוסי יניקה ברורים ויש כאלה שכל יום נראה אצלם אחרת. יש כאלה שיונקים הנקות קצרצרות פעם בשעה (כמו הבת שלי) וכאלה שיונקים בתדירות נמוכה (כל 3-4 שעות) אבל במשך זמן רב יחסית (20-30 דקות אצל הבן שלי). יש כאלה שיש להם הנקת צבר החל כמעט מהלידה ואחרים שהיא מתחילה מגיל חודש. וגם תקופת הנקת צבר, אצל חלק תהיה כמה חודשים ואצל חלק תמשך גם חצי שנה.
וזה אולי הדבר הכי חשוב לזכור. קל מאוד להיכנס להשוואות: בין אחים, בין ילדים של חברות, בין ציפיות למה שקורה בפועל. אבל אין דרך אחת “נכונה” להניק. התינוקות שלנו לא נולדים טבולה ראסה. כל תינוק מביא איתו אופי, בשלות עצבית, קצב ייחודי לו. וגם אני כאמא לבכורה, הייתי שונה מאשר אמא לשניים.
התפקיד שלנו הוא לא להתאים את התינוק למה שאנחנו מכירות אלא להכיר אותו ולבנות איתו מערכת יחסים חדשה, וגם ההנקה איתו תהיה שונה לחלוטין.
סקרנית לשמוע מכן – איזה הבדלים ראיתן בין הילדים בהנקה? ומה הכי הפתיע אתכן?
מייסדת הורות מחבקת
