אחת ההנחות הרווחות בקרב בני האדם היא שאם נחזור על משפט או מידע שמישהו אמר, מספיק פעמים – נראה בזה כמשהו ידוע וגם נכון, אך בפועל, זה ידוע ונכון רק כי אנחנו חוזרים על כך.
מצב מעגלי, שבו אנחנו מזינים את עצמנו במשהו עד שאנחנו מאמינים בו מספיק כדי לחשוב שזו האמת הפנימית שלנו.
ואחת הדוגמאות המובהקות למצב כזה הוא המשפט – הנקה היא הקרבה.
אם נחזור רגע אחורה, לבסיס הביולוגי שלנו – נבין שתינוק אמור לינוק ואמא אחרי לידה אמורה להניק.
אמנם נכון, זה לא תמיד קורה בין אם האמא לא יכולה להניק, בחרה שלא להניק או שמדובר בזוג גברים שבחרו לגדל תינוק – בסופו של דבר בבסיס הביולוגי שלנו הנקה היא המצב הטבעי והנורמלי.
אם מסתכלים על זה מבחינת פילוסופיית השפה, יכול להיות שהבלבול שלנו מתחיל בשפה, בשיבוש ההגדרות.
הקרבה היא מילה מאוד חזקה שמחייבת מהצד השני את קיומו של הקורבן; אם אין קורבן אין הקרבה.
מי הקורבן בהנקה?
קורבן הוא מי שקיומו מסתיים למען מטרה כלשהי, פשוטו כמשמעו.
וכשאנחנו מדברים על הנקה במונחים האלה, מי שהופכות לקורבן בסיפור הזה הן האמהות, המניקות כביכול, שמקריבות את עצמן.
השיח הגדול הוא שאם את מניקה זו הקרבה של החופש שלך, את משתעבדת להנקה ולא יהיה לך זמן לשום דבר וכו’.
בנוסף ישנו הביטוי “לחזור לעצמי” – אך מי זה העצמי הזה? ישנה דמות קבועה שמדי פעם צריך לחזור אליה? האם אנחנו מבינים שברגע שנולד התינוק – גם אנחנו נולדות מחדש?
ולא רק בלידה, שהיא אירוע מאוד גדול ועוצמתי, במהלך החיים שלנו קורים לנו שינויים, “לידות” קטנות מחדש.
אז מה קורה בלידה שדווקא שם אנחנו רוצים “לחזור לעצמי”?
האם הרדיפה הזו גורמת לנו לאושר או רק סבל?
והאם זה בעצם הנרטיב החברתי שלנו? האם זה אומר שחיינו הגיעו לקיצם? שהאמהות מבטלות את עצמן למען התינוק היונק ובעצם הלידה עצמה – חתמנו על סיום חוזה?
בואו נכיר בזה, אולי החיים השתנו מאוד, אך בהחלט לא הגיעו לקיצם.
אם הנקה איננה הקרבה - אז מה היא כן?
מה כן קורה?
שרשרת של שינויים, שרובם מאוד טבעיים ורובם גם זמניים.
אך בסופו של דבר- אנחנו יוזמי השינוי, הצורך הקיומי שבנו של הרחבת המשפחה ולידת תינוק -גרם לנו לביצוע השינוי הזה.
מנגד נשאלת השאלה, מדוע מרגע השינוי ישנה שאיפה וציפייה תרבותית שנחזור כמה שיותר ל”חיים הקודמים”?
בין אם מדובר במשקל שלנו, העבודה, חיי החברה או התחביבים שהיו לנו לפני הלידה – אנחנו לא יכולות להעמידם באותה נשימה עם הנקה כל כמה שעות – ולכן אנחנו רואים בזה וויתור ולבסוף הקרבה.
אך למה בכלל מצופה מאיתנו לשלב את כל הדברים האלו בתקופה של החודשים הראשונים והמאוד אינטנסיביים הללו ?
מה שמחזיר אותנו להתחלה, לנרטיב החברתי והתרבותי שלנו.
אם מישהי אחת ירדה במשקל מיד לאחר הלידה – למה שאני גם לא ארד?
ולמה שלא אחזור לעבודה כמה שיותר מהר להמשיך לפתח את הקריירה שלי כמו הגברים?
או למה שלא אמשיך להתעסק בתחביבים שהיו לי לפני הלידה?
אך אם לא נגיע לאף אחד מאלו – נשמע שאנחנו מקריבות. ואם נפסיק להניק = נפסיק להקריב וכל הבעיות שהיו לנו ייפתרו.
אנחנו בהיבט האנתרופולוגי
בהיבט האנתרופולוגי, אם נסתכל על עצמנו ועל התרבות שבה אנו חיים – יש לנו נטייה שהיא בסופו של דבר אגואיסטית ואגוצנטרית מאוד חזקה שאותה אנחנו מקדשים במונחים של העצמה וכוח שהופכים לרדיפה אחרי כסף, מעמד והכרה; היעדרם = כישלון.
הכרה נחשבת רק אם משולב בה כסף ומעמד, והיא נחשבת רק אם זו הכרה חיצונית ומשתלמת – וכך הערך שלנו נקבע.
ומנגד יושבת אמא בבית עם התינוק שלה, לא מרוויחה כסף וכביכול לא עושה כלום עם עצמה למען התפתחות או השגת מטרות – ומרגישה שאינה שווה שום דבר.
שהרי אם היינו מקבלות תגמול כלכלי על הנקה, לא היינו שומעות את המילה הקרבה יותר, אלא את המילה השקעה ובטח שלא היינו צריכים לעלות מודעות או לעודד אחרות להניק וכך היינו מקבלות את המעמד או ההכרה הנחשקים בתרבות שלנו.
איך אימהות מתפרשת בתרבויות אחרות?
בתרבויות אחרות, בניגוד המוחלט אלינו, דבר שחוזר על עצמו בכל פעם הוא התפיסה העצמית שאף אחד הוא לא מיוחד או שונה מהאחר.
לנו זה יכול להשמע כמשהו מאוד משפיל, כי ואיך אפשר להגיד בכלל דבר כזה? הילד שלי ושל כל אחד מיוחד במינו. הרי הקרבתי בשבילו כל כך הרבה!
אך אם נעצור ונסתכל על כמה ההערכה שלנו לעצמנו או לילדנו מבוססת על התפיסה הזאת של הייחוד – נבין שזה מבוסס על מושגי ההקרבה והנתינה.
הרי אם הנקתי משמע כל ההישגים (כולל הכשלונות) של התינוק- הם בגללי, כי אני הקרבתי את כל כולי בשביל הרווחה שלו, בשביל ההתפתחות שלו.
ואם הנקתי פחות – התינוק שלי שווה קצת פחות, כי הקרבתי פחות וכך בעצם נכנסנו למשחק מי הקריב יותר.
בפסיכולוגיה ישנו מושג ופעולה שנקראת – ריפריימינג (Re-Framing), שבה אנחנו לוקחים בעיה מורכבת שאנחנו לא מוצאים לה פתרון או תשובה – ומבינים שאולי אנחנו לא מוצאים פתרון לבעיה כי שאלנו את השאלות הלא נכונות, והבעיה – היא בכלל לא הבעיה הנכונה.
אם נצא מהסיטואציה ונסתכל עליה מחדש, נראה אותה שונה, נשאל שאלות אחרות ואז הבעיה תשתנה – ולה יהיו לנו פתרונות.
דוגמה לזה היא עצירת המרתון הזה, וההבנה שאם את רגועה – התינוק שלך גם יהיה כנראה נינוח ורגוע.
כשתביטי בתינוק ששוכב עלייך, מחייך חיוכים לא רציונליים שימיסו לך את הלב, או מעקב אחרי הנשימות הקטנות שלו שיכניסו אותך למדיטציה קטנה ושקט שהיה חסר לך – תביני שאולי הבעיה היא לא מה שחשבת מלכתחילה, והמצב הרבה יותר פשוט ממה שהוא .
האם יצא לך להרהר בנושא? האם לדעתך הנקה היא הקרבה או משהו אחר לגמרי?
תמלול פרק בפודקסט “הורות בהתפתחות“
של אלכסנדרה אורלוב ואנא סטמסו.
