“הילד שלי מנהל את הבית, הוא השולט והקובע!”
“אי אפשר להציב לו גבולות, הוא מחליט עליו ועלינו תמיד הכל!”
מכירות את ההרגשה?
כשאביב שלי היה בן שנה בערך התחלנו לחוות ממנו דפוסים של הובלה בתוך הבית ,שהלכה והתעצמה ככל שחלף הזמן.
בהתחלה זה נראה לנו מקסים – התינוק שלנו גדל, מתבגר ומעצב אישיות עצמאית מלאה בביטחון עצמי.
אך ככל שהוא גדל הרגשנו איך הקסם הזה הופך מאתגר, מייצר אתגרים גדולים עבורנו ואנרגיות קשות בתוך הבית.
כשפניתי לחקר ולמידה של הדפוס הכרתי את המושג “ילד אלפא”.
מה מאפיין ילדי אלפא?
ככלל, ילדי אלפא הם ילדים שמתקשים מאוד לייצר תלות באחר ולוקחים על עצמם את ההובלה בתוך הבית ו/או על הקשר.
אצל אביב שלי זה יכול לבוא לידי ביטוי בניסיון לשלוט בצורה מוחלטת על המרחב ועל הסביבה – למשל הוא קובע מי יקרא לו את הסיפור, מה יאכל ומי יאכיל אותו ואפילו על איזה כיסא בפינת האוכל יישב כל אחד מההורים.
בין המילים הראשונות שהוא למד להגיד לי היו “קומי” ו-“זוזי” . מתוק , נכון? 🙂
הוא “פיטר” אותי מהנקה ומלינה משותפת מבלי שעברנו תהליך פרידה הדדי והדרגתי.
כשמדובר בקשר זה עלול לבלבל כי הוא נראה מאוד תלותי, זקוק למגע ולנוכחותי באופן כמעט תמידי. הוא מגלה אמפתיה, התחשבות ודאגה לאחר באופן שאינו תואם את גילו ומעמדו.
כל המאפיינים הללו יוצרים אצל חלק מילדי האלפא ככלל, ואצל האלפא שלי במיוחד, רמות תסכול גבוהות מאוד אשר באות לידי ביטוי בתגובות אגרסיביות מאוד, פיזיות ואמוציונליות, ריבוי טנטרומים כמובן וקושי רב בקבלת סירובים וגבולות.
מה הם הגורמים שעלולים להפוך ילד לאלפא?
אם את כמוני ונקודת הפתיחה שלך היא רגשות אשם והאשמה עצמית – השורות הבאות נכתבו במיוחד בשבילך!
ישנם מספר גורמים אשר עלולים לייצר אצל הילד את הצורך בלקיחת ההובלה, חלקם תלויים בנו וחלקן תוצאות של נסיבות החיים שאינן בשליטתנו באופן מלא.
- ילד רגיש מאוד- על ילדים רגישים אפשר לכתוב ספרים שלמים (חלקם כבר נכתבו והם נפלאים) אך הנקודה המקשרת לנושא שלשמו התכנסנו הינה שילדים רגישים חווים את העולם בעוצמות גבוהות מאוד, כמעט תמיד יהיו בגירוי יתר עד כדי הצפה ובדיוק מהמקום המטלטל הזה, של הקושי בויסות ושליטה, עולה בהם הצורך הבלתי פוסק בהובלה.
דמייני לעצמך שאת על מטוס ומתחילות קפיצות, רעידות וכיסי אוויר. בתוך החוויה העוצמתית, המפחידה וממלאת האדרנלין הזאת הצורך הראשון שעולה בנו הוא הצורך להחזיר את השליטה לידיים שלנו – כך בערך זה מרגיש. - פרידות מרובות מהדמויות ההקשרותיות החשובות בחייו של הילד עלולות ליצור אצלו חוסר מסוגלות בהתמודדות עם הסיטואציה ולעורר אצלו את הצורך בשליטה ממקום פגיע ומתגונן. הילד לא מצליח להתמודד עם הכאב של הפרידה, שאין לו שליטה עליה, ולוקח אליו את השליטה בכל מה שיכול לשלוט מסביב.
הפרידות מתבטאות גם בפרידות פיזיות עקב עבודה של ההורים, נסיעות לחו”ל, אשפוז ממושך וכד’ וגם בפרידות רגשיות שמקורן באיום על הקשר כחלק מגישת החינוך – צעקות , איומים בפרידה, עונשים. - קושי בהובלה הורית אשר יכול להיווצר ממגוון סיבות.
חלקן תוצאה של הרקע שלנו, ההורים, של ילדות עם גבולות נוקשים והצורך שלנו “לתקן” את חווית הילדות שלנו דרך ילדינו ובעצם לייצר תחושה של שוויון זכויות בבית, מחשבה על חיזוק הביטחון העצמי של הילד על ידי קבלת החלטות ובחירות מרובות שאנו מאפשרים לו.
באופן הזה האחריות על צרכיו של הילד עוברת אליו כאשר אין זה מתפקידו למלא אחר צרכיו או לבחור את אופן מילוי צרכים אלו .
לעיתים אנו נעביר לילד את השליטה על ידי כך שניתן מענה לצרכיו בהתאם לדרישתו ולא באופן יזום . לדוגמה כאשר אנו “מניקות לפי דרישה” – כלומר כאשר הילד יגיע פיזית אלינו וידרוש לינוק, או נוביל את הילד לשינה כאשר נראה סימני עייפות מוגברים עד כדי עייפות יתר.
סיבה נוספת לקושי בהובלה הורית היא הציפייה שלנו שילדינו יבינו את הצרכים שלנו ויתחשבו בהם, גם על חשבון הצרכים שלהם עצמם, ובכך בעצם אנו מעבירים את השליטה לידיים שלהם. - רגעי משבר, לחץ וחרדה שיש לנו לא מעט מהם בימים אלו, עלולים להשפיע על התפקוד ההורי שלנו וליצור אצל הילד את התחושה שבאחריותו להיות “המבוגר האחראי” אשר שולט על הנעשה בבית. כנראה ש-100% מאיתנו חווה את התחושה הזאת בדרך כזו או אחרת מאז פרוץ המלחמה, הקושי מתחיל כאשר הדבר הופך לדפוס קבוע. גם שינויים גדולים בחיים כמו מעבר דירה, מוות של קרוב משפחה או לידת אח חדש יכול ליצור אצלנו ואצל הילד לחצים וחרדות שיובילו לבסוף ללקיחת תפקיד ההובלה על ידי הילד.
איך זה בא לידי ביטוי אצלנו?
בחזרה לאביב שלי .
כשאני עוברת על הגורמים שעלולים להפוך ילד לאלפא אני מצליחה להתחבר לכל אחת מהנקודות,
אבל הגורמים העיקריים אצלנו הם העובדה שאביב הוא ילד רגיש מאוד, כך שהחיבור שלו לתפקיד המוביל היה טבעי מאוד עבורו. כאשר הוא חווה כל חוויה בעוצמה כל כך גבוהה ומתקשה להתווסת, הצורך שעולה בו הוא הצורך בשליטה מוחלטת על כל שביכולתו, וגם על הדברים שאין ביכולתו לשלוט עליהם – כאן בדיוק מתחיל התסכול הבלתי פוסק.
עובדה חשובה, שהיא להבנתי הגורם העיקרי של אביב להיות אלפא, היא שבעלי, אבא שלו, הוא איש כוחות הביטחון, עובד במשמרות הפרוסות על כל שעות היום והלילה, שבתות וחגים, ונעדר ארוכות וממושכות מהבית. סוג העבודה הזה יוצר אצלנו בבית חוסר קבוע בשגרה, אי וודאות ואי הבנה של אביב מדוע עליו לחוות פרידות מרובות כל כך מאביו האהוב, אליו הוא קשור ומחובר כל כך.
צפיתי בבן שלי, ככל שעברו החודשים, לומד להתמודד בכל פעם מחדש עם הפרידות הקשות באמצעות הכוח הכי חזק שלו – הכוח לשלוט, להוביל ולהכתיב את הקצב.
לאחר מכן מגיע הקושי שלי, כאמא שלו, לייצר הובלה הורית מיטבית. אחרי שהתגברתי על רגשות האשם וההאשמה העצמית אני מתבוננת על הסיטואציה במבט על, מבינה שאני נאלצת להיות שעות וימים רבים לבד עם הפעוט שלי בלי עזרה פרקטית. וגם אני , כאדם רגיש מאוד אשר חווה את החיים בעוצמה גבוהה, מתקשה להישאר בתפקיד המובילה לבד לאורך זמן.
ולבסוף מגיע נושא המשבר, הלחץ והחרדה. את סיפור הלידה שלנו, הדיכאון והחרדות אשמור לכתבה אחרת ואתייחס דווקא לתקופת פרוץ המלחמה, כשאביב שלי היה בן 6 חודשים, בסמוך אליה עברנו לעיר אחרת והתרחקנו מהמשפחה. הקושי שלי עבר אליו באופן שלא הצלחתי לווסת ולאורך זמן, בדיוק בתקופה בה החל לתקשר עם הסביבה בצורה יותר פעילה.
וכך הפעוט הנפלא שלי הפך לילד אלפא קלאסי. ולכך מצטרפים בקשר ישיר גם קשיים בשינה, באכילה ובעוד מגוון תחומים בחיים הצעירים והבוגרים.
מה זה גורם לי (ולך) להרגיש?
בואו נדבר על זה רגע בכנות,
כמה זה קשה להתחבר לילד שכל הזמן דורש, מכתיב את הטון ואת הקצב, מנהל את הבית ואת המשפחה, בלתי אפשרי לסרב לו מבלי לזכות לתגובה כמו בכי בלתי פוסק וצרחות, השתטחויות על הרצפה, אלימות פיזית כלפינו והתעקשות שלא פוסקת עד שתעשי בדיוק מה שהוא דרש ומיד!
(למי שתהתה, אצלנו כל התגובות מגיעות ביחד, בו זמנית ובכל 100 הפעמים בכל יום מחדש).
אם יש משהו שמאפיין הורות בשנים הראשונות זה התלות שלהם בנו והטיפול הבלתי פוסק שלנו בהם
ופתאום כשאנחנו פוגשות את המציאות בה התינוק/פעוט שלנו חוסם אותנו ורוצה להחליט ולשלוט בעצמו זה מערער ואפילו יוצר סוג של ריחוק ממנו, חוסר באמפתיה וקושי בהכלה.
לי באופן אישי יש ציפיה לא מציאותית מעצמי להדחיק את כל הרגשות הללו הצידה, לא לאפשר לעצמי לחוות את הקושי הפרטי שלי ולהתרכז כל כולי בלמלא אחר הצרכים והרצונות של אביב, יהיה המחיר אשר יהיה. אבל, וזה אבל גדול ובזה פתחתי את המשפט – זה לא מציאותי .
על מנת שנוכל להשלים עם המצב ואף לשאוף לשנותו, עלינו להיות מחוברות לכל קשת הרגשות שלנו ולדבר אותם, אפילו בינינו לבין עצמנו, ואת השיעור הזה אני מלמדת את עצמי בכל בוקר מחדש.
הילד שלי הוא ילד אלפא, מה עושים (ומה לא עושים)?
התשובה לשאלה הזו אינה חד משמעית.
ישנם מספר כלים פרקטיים בעולם ההורות ההקשרותית שיכולים מאוד לסייע לנו להחזיר את ההובלה לידינו, אבל לפני שאני מפרטת עליהם אני רוצה דווקא להדגיש שיש מקרים, כמו אצלי בבית, שלא כל הכלים עזרו לנו כל הזמן.
אז מה היה השלב הראשון עבורי? בכי כמובן.
בכיתי המון. בכיתי על שהעברתי לילד שלי רגישות יתר שהביאה איתה את הצורך בהובלה,
בכיתי על אופי העבודה של בעלי שלא מאפשר לנו שגרה ויוצר קשיים יום-יומיים בתפקוד הבית,
בכיתי על כך שהבנתי שלא הכל יעבוד לי תמיד, ולפעמים פשוט אצטרך להכיל את התגובות הקשות של אביב ולהתמודד איתן ואיתו.
אז מה בכל זאת עושים?
אתחיל דווקא ממה לא עושים – לא מאבדים את העשתונות.
ואם כבר איבדנו את העשתונות כדאי ורצוי לאחר שנרגענו לגשת אליו, לבקש סליחה ולגשר על הפער שנוצר בינינו בעקבות כך.
אני יודעת, זה קשה, זה כמעט בלתי אפשרי לא להשתגע כשהוא דורש, מתעקש, צועק ומרביץ,
וגם אני לא חפה משיגעון כשזה קורה פה 6 פעמים בשעה.
אבל עבורי – ברגע שאני מרגישה שנגמר לי האוויר ואני עומדת לאבד עשתונות אני עוצרת, לוקחת צעד אחורה, הולכת לשטוף פנים או לשתות כוס מים, גם במחיר שלדקה וחצי הוא יבכה ויצעק ולא אהיה שם צמודה אליו. וכן, זה הכי קשה לי בעולם לקחת צעד אחורה כשאני מרגישה את המצוקה שלו אבל כשאני חוזרת, אחרי שנשמתי עמוק וחזרתי לאיזון יחסי, אני משמעותית יותר פנויה רגשית להכיל את הסיטואציה ולהוביל אותו לרגיעה.
לפעמים המצוקה שלו מכניסה אותי למצוקה גדולה יותר ואת כדור השלג הזה רק אני יכולה לעצור, ומכאן החשיבות של לקחת שנייה לעצמך לפני שאת מאבדת עשתונות.
ולמרות כל זאת, אם זיהיתי שהפיצוץ מהצד שלו מגיע – לא אחסום אותו מלהפגין את רגשותיו.
אנסה להוביל את הרגשות הללו לפורקן התסכול על ידי דמעות ואמתין “שהגל יחלוף”.
אצל אביב שלי, אם אני מונעת מבעדו לפרוק את התסכול על ידי הסחת דעתו, אני אקבל את התסכול הזה כפליים בהמשך היום.
ובכל מקרה שהוא, כלל ברזל עבורי הוא לעולם לא להעביר אליו את התסכול שלי ממנו , לעולם לא להאשים אותו בפניו ולייצר בינינו חומה רגשית.
כאשר מדובר בפעולה יזומה כמו להיכנס להתקלח ואני נענית בסירוב, גם פה אתן 2 אפשרויות שאף אחת מהן לא תהיה לא ללכת להתקלח (רוצה ללכת לאמבטיה על הגב שלי או בריצה?).
אם בכל זאת הוא מסרב ולא הצלחתי להוביל אותו – אני משנה כיוון, לא מתעצבנת ולא נכנסת למסע שכנועים שייקח ממני את האנרגיות ויוביל אותי בסוף לפיצוץ. אני מבינה שהדרך הטובה עבורי להגיע אליו היא דרך משחקיות וברגע הזה אני יוצרת לנו משחק שיוביל אותו לבסוף לאמבטיה בנינוחות ובשמחה.
מעצימה אותו מעצם העובדה שאני מפנה לו את המקום לשלוט בסיטואציה במקרים בהם זה מתאפשר ונכון. ככל שאני מצליחה לייצר יותר מצבים בהם הוא מועצם ומרגיש שהשליטה בידיו, כאשר אני מנווטת את הסיטואציה, כך אני מצמצמת אצלו את התסכולים.
כשאני יוזמת את הקרבה אליו יותר קל לי להתרחק לרגע במידת הצורך.
לסיכום
חשוב לזכור – גם כשמדובר בילד אלפא קלאסי, השליטה בסוף היא בידיים שלנו.
הדרך להביא את עצמנו להובלה הורית מול ילד אלפא יכולה להיות מאוד מאתגרת, מתישה ומתסכלת. נתחיל בלחמול את עצמנו, לקבל את המצב כפי שהוא ואפילו לבכות על המצב וכשנרגיש פנויים לקחת את ההובלה בחזרה – יש לא מעט כלים אשר עומדים לרשותנו.
ועוד טיפ קטן ממני אלייך – ידע זה כוח.
כשיצאתי למסע ההורות המאתגר שלי הבנתי שכל פיסת מידע היא עוד כלי בארגז הכלים ההקשרותי שלי. לא כל כלי יתאים לכל סיטואציה, אבל בעזרת הידע שרכשתי לאורך הדרך זכיתי ביכולת להבין טוב יותר את אביב ובכך גם את עצמי כאמא.
את הכלים להתמודדות עם אביב, ילד האלפא הקסום שלי, רכשתי באמצעות סדנת ‘הבסיס הבטוח- גבולות והתנגדויות‘ אשר מעבירות אלכסנדרה אורלוב והדס אפק.
וכמובן קיבלתי אינספור כלים בהכשרת יועצות השינה שעברתי בבית הספר של ‘הורות מחבקת’.
מעבר להיותי אשת מקצוע מנוסה יותר, אני אמא מנוסה יותר וזאת המשמעות האמיתית שלי.
מוזמנת לחלוק בתגובות – האם זיהית בתיאור, מאפיינים של הילד שלך?
חיבוק גדול,
יובל לביא – יועצת שינה בגישה ההוליסטית-הקשרותית.
2 תגובות
התחברתי לכתבה וגם לי יש בבית ילד אלפא, אז יכולתי להזדהות עם הרבה מהדברים.
דבר אחד לא הבנתי, איך הנקה לפי דרישה קשורה לדבר הזה? הנקה זה צורך ביולוגי שמקושר לאינסטינקטים של התינוק, לא חושבת שזה משהו שגורם לילד לחשוב שהוא צריך להוביל. מעניין אותי איך הגעת למסקנה הזאת?
הי, שאלה מעולה! קודם כל שימי לב שלא מדובר בכתבה על תינוק אלא על פעוט.
בנוסף, הנקה איננה צורך. הנקה היא מענה להרבה צרכים. ומענה לצרכים צריך להיות בהובלה שלנו.
בהיקשרות יש לנו ריקוד מדהים של המוביל והתלוי. את המובילה – זו שמעניקה בנדיבות, מענה לצרכים פיזיים ורגשיים, מזינה בחיבור, במשמעות, בשייכות וכו’.
יש לי פרק שלם בפודקסט על מדוע אני לא אוהבת את המושג “הנקה לפי דרישה”. בעיני המושג הנכון יותר אם כי ארוך ופחות תופס צריך להיות “הנקה כמענה לצרכים שהאמא מזהה”.
כי התינוק לא דורש. התינוק צריך. ואני מובילה למענה שבעיני משרת אותו ואותי בצורה הטובה ביותר.
אם נחזור לנושא של אלפא – ילדים לא צריכים להיות אחראיים לא בנושא של הזנה פיזית ולא בנושא של הזנה רגשית (וחיבור איתנו). זו אחריות שלנו.