אנא: אלכסנדרה, אני רוצה שנדבר היום על נושא שלדעתי לא דיברנו עליו עד היום, אפילו לא פעם אחת בפודקאסט שלנו. את מוכנה לזה? אני רוצה שנדבר על מחזור. מה דעתך, את זורמת איתי על הנושא הזה?

אלכסנדרה: זורמת לגמרי, ואין לי מושג על מה את רוצה לדבר.

אנא: אני רוצה לדבר על מחזור, אמרתי. ואני רוצה לדבר מתוך פרספקטיבה קצת אחרת, אני רוצה שנדבר מפרספקטיבה שהיא אנתרופולוגית, ואיך בעצם הוא קשור להתפתחות שלנו כזן. אז אני הולכת לספר פה בקצרה, וזה מאוד מרגש אותי, זה דברים מסעירים בעיניי. זה מודל של אנתרופולוג בשם כריס נייט, שזה נשמע כמו שם של כוכב רוק, נכון? יצא לך לשמוע עליו אגב?

אלכסנדרה: לא, תפסת אותי לא מוכנה לגמרי, אז אני אלמד יחד עם כל מי שמקשיבה לפודקאסט שלנו.

אנא: זה לא מפתיע אותי, לא כי זאת את, אלא כי הוא מאוד לא מיינסטרים, וגם התיאוריות שלו הן מאוד לא מיינסטרים, וגם אנתרופולוגיה באופן כללי זה לא נושא שהוא מאוד מיינסטרים, בואי נגדיר את זה ככה. אבל דווקא זה שהוא כזה נמצא בשוליים, זאת בעיניי סיבה מצוינת להתעניין בו. אבל לא רק בגלל זה, התיאוריה הספציפית הזאת היא באמת תיאוריה שמצליחה להסביר כל כך, כל כך הרבה דברים בהתנהלות האנושית של צעדים לכתים, ובכלל בהרבה תחומים. ויש גם סיבה למה זאת לא תיאוריה מיינסטרים, ובטח ניגע בזה בהמשך. אני מתחילה, מוכנה לזה? התיאוריה הזאת בעצם, היא מתחילה כמו הרבה תיאוריות על האנושות, במקום הזה של התפתחות של שפה. ואם אנחנו חושבות על זה רגע, אז השפה שלנו זה באמת חתיכת עניין, לא רק האפשרות לתקשר אחד עם השני, אלא למשל ההסכמה. תחשבי איזו הסכמה זאת, להסכים על חוקי תחביר. הסיבה שבכלל אנחנו יכולות לדמיין ביחד את העתיד, או לתכנן איזה פרקים אנחנו נקליט בעתיד, או איזה דברים נעשה במועדון, זה כי יש לנו זמן עתיד בשפה, נכון? אם לא היה לנו, לא היינו יכולות לעשות את זה. אני יכולה לספר לך מה שהיה פה אתמול, ואנחנו עושות את זה הרבה, מספרות על מה שהיה פה אתמול, היום, ואפשר לעשות את זה כי יש לנו הסכמה על איך אנחנו בונים זמן עבר בשפה. וזה כמובן הולך הרבה, הרבה יותר לעומק מזה, אבל השפה, למרות שהיא חשובה, היא לא הנושא העיקרי שלנו פה.

אלכסנדרה: נכון, אני עוד מחכה שתחברי לנו בין השפה למחזור, ואני בטוחה שתצליחי. אבל בינתיים חשבתי על זה שיש שפות שבאמת אין להן עתיד מובנה. אם אני זוכרת מהקורס סינית למתחילים שעשיתי בטכניון לפני, אלוהים ישמור, איזה עשרים שנה, היה לנו כזה בטכניון, את יודעת, זה מקורסי בחירה. עשיתי מלא קורסי בחירה, את המקסימום האפשרי כי קיבלתי בהם מאה. והדבר היחיד שאני זוכרת זה את המילים ניהאו וטיינטאי, כי זה חמוד. אז לדעתי בסינית אין הטיית פעלים בעתיד, וגם לא ביפנית. וכמובן לא מדובר רק על זמנים, יש שפות שאין בהן את המילים הוא והיא, אלא יש את המילה אדם. ואני בטוחה שגם לזה יש השפעה על צורת המחשבה שלהן. אבל תמשיכי, כי באמת מאוד מסקרן אותי באיזו דקה בפרק הזה אנחנו נתחבר לנושא של המחזור.

אנא: תסמכי עליי, we'll get there. אז הרבה מהמודלים המקובלים, אלה שהם כן מיינסטרים באנתרופולוגיה, הם בעצם מדברים על תחרות בתור הבסיס של ההתקדמות, נכון? הייתה תחרות מאוד גדולה בטבע כדי לשרוד, וזה מה שדחף את המין האנושי להתפתח כמו שהוא התפתח. ואני רוצה לדעת, אלכסנדרה, מה את חושבת על תפיסה כזאת, על תחרות הישרדותית או לא הישרדותית, כאיזשהו בסיס להתפתחות?

אלכסנדרה: תפסת אותי לא מוכנה, זה גם לא תחום שלמדתי או עמקתי בו, אז יש מצב שאני טועה לחלוטין. אינטואיטיבית זה מרגיש לי כראייה מאוד צרה של ההיסטוריה והתפתחות אנושית, כי תחרות זה מצב של דריכות, של סטרס ברמה גבוהה. מצב הישרדותי, את יודעת, עם רמות אנרגיה גבוהות, אנחנו יכולות להיות בעלי תושייה גבוהה, אבל זה לא מצב שנוכל לשרוד בו לאורך זמן רב. כלומר, יכול להיות פרץ אנרגיה עם המון סטרס ואיזושהי המצאה שתקפיץ אותנו קדימה, אבל התפתחות אמיתית עמוקה היא דורשת זמן, והיא לא יכולה להתרחש במצב של הישרדות. מה כריס נייט אמר בנושא הזה?

אנא: אז תתפלאי לדעת, למרות שנתת פה תשובה שהיא בעיניי הכי אינטואיטיבית ולא מלומדת, אבל כריס נייט מסכים איתך. הוא אומר רגע, רגע, שנייה, לא, פשוט לא, בואו נעצור רגע. כשיש תחרותיות, כשיש מצב הישרדותי, אין אפשרות, עזבו רגע את הכל, שפה לא יכולה להתפתח כך. אין מצב שבמציאות כזאת שאנחנו נלחמים כדי לשרוד, אנחנו נסמוך אחד על השני מספיק כדי להסכים על חוקי תחביר, למשל. הוא בעצם מעביר את המוטיבציה ההתפתחותית ממצב של תחרותיות, החזק שורד, כל ה... סליחה, שטויות האלה, למוטיבציה שהיא מוטיבציה של קשר ושל שיתוף פעולה. את מתחילה לנחש לאיזה כיוון אני הולכת לקחת את זה?

אלכסנדרה: לכיוון של... אלכסנדרה, קיבלת מאה בניחוש שלך, כן, כן, אני אלופה. אבל תמשיכי לדבר על התיאוריה של כריס, לא אין לי שמש של מושג.

אנא: די, חשבתי שפה כבר את תדעי לאן אני הולכת עם זה. אז אני אמשיך עוד קצת. כי בשביל שיתוף פעולה והסכמה, גם צריך איזושהי מוטיבציה, נכון? אנחנו לא סתם נרצה לשתף פעולה עם מישהו לגבי משהו, בכלל. בשביל שנרצה לשתף פעולה, או אנחנו לפעמים נצטרך לשתף פעולה. ומתי הכי קל בעצם לייצר שיתוף פעולה? כשיש לנו בעיה משותפת. ואת יודעת מה הבעיה המשותפת שהייתה לאנושות לפי כריס נייט? שימי לב, הצמיחה המטורפת של המוח האנושי, זאת הבעיה הכי גדולה שלנו. וזה ברור למה זאת בעיה, נכון? כי פשוט התחלנו ללדת פגים. ואני לא מתכוונת לפגים, המונח הרפואי פגים, אלא פגים ביחס לתינוקות אחרים בטבע. בני אדם נולדים מאוד מאוד לא בשלים, רק קנגרו יכול להשתוות לדרך שבה אנחנו נולדים מבחינת חוסר בשלות. וכל מה שגם קנגרו יכול לעשות, אגב, הוא נולד בגודל של בוטן, הוא זוחל לכיס של אמא שלו, הוא מתחבר שם לפתמה, וזהו. ככה הוא יישאר כמה חודשים טובים, עד שהוא יצא, בתור קנגרו כבר מתפקד יותר. עכשיו, אנחנו נדפקנו, אבולוציונית אין לנו כיס, אבל הגורים שלנו הם כמו הקנגרו, הם כאלה שדורשים המון המון המון משאבים. עד עכשיו אני בסדר? את איתי?

אלכסנדרה: אני לגמרי איתך, ככה גם פרופסור שנקר מדבר על תינוקות, ואגב שנקר, אני ניסיתי להבין איך מבטאים את שמו נכון, והבנתי למה אמרתי שנקר, כי זה נשמע יותר יהודי, נכון? ושנקר נשמע הודי, והוא יהודי. אני בדקתי את הנושא, הוא יהודי, והוא אפילו יודע קצת עברית, לא יודעת אם קצת או הרבה, כי הוא מאוד צנוע. אז בקיצור, זה שנקר, זהו. אני חושבת שתפסתי את זה, ואני לא אטעה יותר. בקיצור, הוא גם מדבר על זה שתינוקות הם סוג של פגים, מכיוון שהם נולדים מאוד לא בשלים, לא פיזית ולא מבחינת התפתחות המוח. וזה מעניין מאוד לחשוב שהשפה, התקשורת המשוכללת, באה בעצם לתת מענה לאתגר הזה. ובעצם בגלל שאנחנו יצורים חברתיים, אז הפתרון לא יכול להיות כיס של קנגרו אחת, אלא פתרון חברתי, משהו שיאפשר שיתוף פעולה מורכב יותר. עכשיו, מעניין אותי, יש עוד משהו שתומך בתיאוריה הזאת? כלומר, יש מחקרים שמאוששים אותה?

אנא: אז זה עניין טריקי באנתרופולוגיה, כי את יודעת, אנחנו לא יכולים ללכת אחורה ולהגיד הנה, זה באמת ככה. אבל כשאנחנו מסתכלות על מה קורה אצל שבטים של צעדים לכתים בעולם, שלא קשורים אחד לשני כבר אלפי שנים ברמה הגנטית, ואנחנו רואים שאותם דברים חוזרים על עצמם. אם זה אותם טקסים, אם זה אותם דברים שנהוגים, וזה חוזר על עצמו, ולא ברור לנו למה, לא ברור, זה נראה שזה לא נותן פה איזשהו מענה לאיזשהו צורך, אבל זה אותו דבר באוסטרליה ובאלסקה ובמזרח אפריקה, אז כנראה שיש לזה איזשהו בסיס משותף כלל אנושי כזה. אז בעצם אם אני חוזרת לתיאוריה שלו, מתחיל להיווצר לנו מצב שבשביל ההישרדות שלנו כזן, בשביל להעלות את הסיכויי הישרדות שלנו, אנחנו חייבים שיתוף פעולה הרבה יותר גדול ממה שאנחנו רואים ברגיל בטבע. כי אנחנו לא צריכים רק קהילה או קבוצה, כמו אצל תנים למשל, אצל תנים יש תמיד כמה אימהות שמטפלות, ואז כאילו דואגים לאמא אחרי לידה, דואגים לגורים, לא, אנחנו צריכים גם אבא שיהיה פעיל, שיהיה... וסליחה אם מי שזה מעצבן אותה פה, גם אותי זה קצת מעצבן להגיד את זה, ועדיין זה לא הופך את זה לבלתי נכון. עכשיו, למה זה מעניין? למשל, אם אנחנו מסתכלות על השימפנזים, שאין מה לעשות, גנטית קרובי משפחה שלנו, יש שם את המודל הזה של זכר אלפא, והמודל הזה עובד להם מצוין, הם שורדים, הם שורדים יופי. אצל בני אדם, בגלל שנולדים לנו תינוקות שהם כל כך לא בשלים, האסטרטגיה הזאת של זכר אלפא, היא לא רק שהיא הפכה להיות לא רלוונטית, אלא היא הפכה להיות כזאת שמסכנת את ההמשכיות שלנו. וזה מובן למה, נכון? אני אגיד למה, אם זה לא מובן. כי המוטיבציה של הזכר אלפא זה להפרות כמה שיותר נשים. במקרה כזה, התינוק האנושי יהיו לו סיכויי הישרדות פחות טובים. זאת אומרת, הגנים של אותו זכר אלפא יהיה להם פחות אפשרות לעבור הלאה, מאשר אם יהיה לנו פה תינוק אחד שהוא ישתתף בגידול שלו, וככה יעלה את סיכויי ההישרדות שלו, אבל תכף נפרט על זה עוד. עכשיו, את תוהה, אני רואה עם הפרצוף שלך שאת תוהה מה הקשר של המחזור שלנו לכל הדבר הזה. אז תראי, הנה, הנה, אני מגיעה לזה. כי מה שנייט מציעה, וכמו שאמרתי קודם, זה מהתבוננות ומחקר בהרבה מאוד קבוצות של צעדים לכתים. ואנחנו רואות בכל הקבוצות האלה שלא קשורות במשך אלפי שנים, טקסים ומסורות ומנהגים שקשורים לווסת הנשית, אם זה לקבלת וסת, לפני הווסת, אחרי הווסת וכו' וכו' וכו'. ואלו לא מסורות של טומאה וטהרה כמו שנהוג אצלנו. למשל, למרות שבעיניי באופן אישי זאת איזושהי שארית שהתגלגלה אלינו ממסורות קדומות יותר, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. מה שאנחנו מדברות זה טקסים של שמחה, של ברכה, של גאווה מאוד גדולה. את מתארת לך את עצמך סביב הווסת הראשונה שלך, חוגגת או נחגגת? אני באופן אישי זוכרת את זה בעיקר במונחים של בושה, של הסתרה, של מבוכה מאוד גדולה, גם בבית ספר, אבל גם בבית, בבית זה היה משהו מביך. מה את זוכרת משם?

אלכסנדרה: אני זוכרת שידעתי מה זה וסת, אני לא זוכרת מאיפה, אני מניחה שמחברות, כי אני הייתי הכי צעירה בכיתה, התחלתי כיתה א' לפני גיל שש, אז כנראה לכל החברות שלי הווסת התחילה לפניי. אני זוכרת שבווסת הראשונה הייתי לבד בבית עם סבא שלי, ואמא שלי, שהיא סבתא ביולוגית למי שלא יודע, אני גדלתי עם סבא וסבתא, אז אמא שלי לא הייתה, וכמובן לא היו לנו תחבושות בבית כי היא הייתה קרובה לגיל שישים וחמש, וסבא שלי דווקא הרגיע אותי, הוא לקח את התחתונים המוכתמים לכביסה, לא הייתה לנו מכונת כביסה, הוא כיבס אותם ביד, אמר שהכל בסדר ושאמא שלי כבר תסביר לי הכל ונלך לקנות תחבושות. בקיצור, בצורה מפתיעה אצלי זה עבר די סבבה, הוא היה מאוד רגוע ותומך, והאמת היא שכשאמרת טקסים, אני חשבתי על זה שאני ממש רוצה לחגוג את זה לאלה, ואני לא יודעת איך, במיוחד כי בחברה שלנו זה לא נהוג, אז אולי את תזרקי כמה רעיונות, אבל ממש בא לי לחגוג איתה, במיוחד כי עם כל הכיף של הגדילה והיכולת להוליד ילדים, שזו בעצם משמעות של מחזור וווסת, זה לא חוויה גופנית נעימה כל כך, נכון? מה היה אצלך?

אנא: אז כשאנחנו מדברות, רגע, לפני שאני אומרת מה, אצלי לא היה הרבה. זאת אומרת, אני זוכרת שקיבלתי מחזור, אני התכחשתי לזה, אמא שלי אחרי כמה ימים שהסתכלה בכביסה שאלה אותי מה העניינים עם ה... מה קורה עם התחתונים, אשכרה שאלה אותי, במקום להניח את זה במקומי ולהסביר לי ולעטוף ולהיות המבוגר האחראי. אז היא שאלה אותי מה קרה, ואז היא פשוט נתנה לי תחבושות ושלחה אותי להסתדר, ויש כזה את ה... לא סרטון, את ה... נו, ההוראות האלה בתחבושות, בפדים, איך להדביק, שלבים, נכון? לקלף את הנייר, לשים זה, אז הסתדרתי, סבבה. אבל זה מעבר לזה. וכשאנחנו מדברות על טקסים שחוגגים את זה, אנחנו מדברות על נערות שמקבלות מתנות מכל הכפר. תחשבי, כאילו כפר שלם מביא לך מתנות, כל האנשים שאת מכירה חוגגים את זה ביחד איתך. אגב, באפריקה, במקומות מסוימים גם היום, שהם כזה בשלב ביניים, שיש בית ספר, אבל הם עדיין לא ממש... הם כאילו לא חברה כזה מפותחת, מה שאנחנו קוראים לזה, הם עדיין יותר במסורות שלהם, לבנות מותר לא להגיע לבית ספר בימים של המחזור. לא כי הן טמאות, לא כי אסור להן לצאת מהבית, לא אלא יש להן אפשרות כזאת לא להגיע לבית ספר בימים האלה. הלוואי והייתה לי אפשרות כזאת, לא להגיע לבית ספר בימים האלה, איזה כיף. ויש לנו נטייה כזאת לראות את זה בתור משהו שהוא משפיל את האישה, ולמה, אם יש לי מחזור, אני עדיין יכולה לעשות הכל? יכולה, סבבה, אבל האם אנחנו אמורות או רוצות לעשות הכל בימים האלה? אני באופן אישי לא. עכשיו, אם אני חוזרת לתיאוריה של נייט, ומה שכל כך מהפכני, בעיניי לפחות, זה שהוא מסתכל על המחזוריות שלנו, שהיא אגב מאוד שונה ממחזוריות של יונקים אחרים, אפילו של קופים, שכאילו נורא קרובים אלינו, אז הוא מסתכל על זה והוא מסיק משם משהו, הוא אומר אוקיי, רגע, זה לא התפתח ככה סתם. את יודעת מה מיוחד אצלנו?

אלכסנדרה: אין לי מושג.

אנא: אז אני אספר לך. בעצם הווסת שלנו, וזאת על פי נייט, אבל תראי, זה מתיישב נהדר, היא מנגנון ביולוגי מובנה שמונע את עליית הזכר האלפא. אמרנו למה, נכון? אנחנו לא רוצים את הזכר אלפא, כי בעצם החוסר בשלות שבה אנחנו נולדים, היא דורשת אבא נוכח לטובת ההישרדות שלנו. וזכרי אלפא הם חרא של אבות, הם לא מטפלים בצאצאים שלהם, כי כולם צאצאים שלהם, כל האזור זה צאצאים שלהם, לפעמים אפילו האימהות של הילדים זה צאצאים שלהם, ובעצם זאת המוטיבציה, אלפא מל רוצה להפרות כמה שיותר נקבות. עכשיו, מה קורה עם המחזור שלנו? אז קודם כל, הביוץ שלנו הוא מוסתר. רובנו אפילו לא יודעות בעצמנו מתי אנחנו מבייצות, אבל גם אם אנחנו כן יודעות, הסביבה לא תדע את זה. תחשבי רגע איך נראה ייחום אצל יונקים אחרים. אנחנו מדברות על איבורי מין מאוד נפוחים, ריח נורא חזק. הייתה לך פעם בבית כלבה לא מעוקרת? לי הייתה, ולא סתם כלבה, דני ענק, דני ענק לא מעוקרת, הייתי בהריון, לא הייתי מסוגלת לעקר אותה. כל הסביבה, כל הסביבה ידעה שקורה משהו, והמשהו הזה זה שהיא עכשיו פוריה.

אלכסנדרה: כלבים לא, אבל חתולים כן, ובהחלט כולם יודעים כשהחתולה מוכנה להיכנס להריון.

אנא: נכון, היא מודיעה את זה לסביבה. עכשיו, אצלנו קורה משהו הפוך לגמרי. לנו יש סממנים חיצוניים רק כשאנחנו לא פוריות. חשבת על זה פעם? אני מודה שלא חשבתי על זה לפני זה. בעצם, אם אנחנו חושבות על התנהלות של זכר אלפא, המצב הזה שלנו הוא לא משאיר לו שום סיכוי, כי בעצם הוא צריך לשבת חודש שלם, לשמור על נקבה אחת, סליחה שאני משתמשת פה במילה הזאת, כדי לקלוע לזמן שהיא פוריה. אז באיזו מערכת יחסים אנחנו תומכות פה על הדרך? בואו נגיד את זה ביחד, שלוש, ארבע, ו... מערכת יחסים מונוגמית. ואגב, רוב השבטים, בניגוד לסטיגמה, רוב השבטים של צעדים לכתים שקיימים עד היום, הם מונוגמים, הם מתנהלים באופן מונוגמי.

אלכסנדרה: אם מונוגמי ולא מונוגמי? אין לי מושג. אבל אני מודה שכאן הפתעת אותי, גם לגבי זה לא היה לי מושג. תיאוריה, אני חייבת להגיד שאני לא בטוחה עד כמה היא נכונה, אבל רעיון מאוד יפה.

אנא: אני לא אכפת לי תיאוריות נכונות או לא, אני אוהבת רעיונות וזה, ושוב, לי דווקא היא מתיישבת יפה. עכשיו, רגע, אני גם אגביר את זה, כי יותר מזה, יש לנו פה כמה מערכות שפועלות, זה מין רשתות ביטחון כאלה של הטבע, כי יש גם את היכולת של אנשים לסנכרן מחזור. אם עד עכשיו זה לא היית בטוחה שזה נכון, עכשיו לגמרי, בכלל, העפתי אותך מהסוג של הספק, זה נראה לך לא נכון, אני מכירה אותך. אבל כשקבוצת נשים חיה ביחד, ואני לא מדברת על חברות שנפגשות הרבה, למרות שזה גם לפעמים קורה, אלא על אנשים שממש ממש חיים ביחד, ובהיעדר כל מיני התערבויות הורמונליות ושיבושים הורמונליים, הווסת מסתנכרנת. זה אומר גם שימי הפוריות יהיו מסונכרנים. וזה עוד מנגנון ששומר עלינו מהאפשרות של זכר אלפא. יש כמה ימים בודדים שבהם כל הנשים באזור פוריות. לך תתמודד עם זה, הוא לא יכול להתמודד עם זה. חחח, מה שנקרא.

אלכסנדרה: את השיח על סנכרון בין מחזורים אני דווקא מכירה. את יודעת שגם עליו אין הסכמה מדעית גורפת? היה ניסוי, אני חושבת שבשנות השבעים, עם סטודנטיות שגרו יחד במעונות, והמחזור שלהן מסתנכרן, אבל מאז היו ניסיונות לשחזר את התופעה הזאת, ולא הצליחו, ואחת הטענות הייתה שכנראה היה בניסוי איזשהו צירוף מקרים סטטיסטי, כי מתמטית, אם יש מחזורים באורכים שונים, אז את יודעת, הם נפגשים מתישהו. אני אישית עוד לא חייתי זמן ממושך מספיק עם מישהי נוספת כדי לבדוק את זה עליי, אז יש לי את אלה בהמשך הדרך, אבל מי יודע מה יקרה למחזור שלי עד שהיא תתחיל. האמת שגרתי במעונות עם חברות, אבל אני לא זוכרת, לא ממש דיברנו על מחזור. אז כמובן, גם אם אני אבדוק את זה לעצמי, זו אנקדוטה בלבד, זה לא הוכחה לקיום או אי קיומו של הסנכרון, ואני בטוחה שיש עוד גורמים שמשפיעים עליו, אז רק ככה שתדעי שזה לא איזושהי עובדה מוגמרת שבאמת יש סנכרון כזה.

אנא: אז אני מכירה את זה, ושוב, ברמה האנתרופולוגית הזאת של השיח, זאת אמירה די גורפת שאנשים שחיים בטבע, אז כן. זאת אומרת, בלי אמצעי מניעה, בלי גלולות, בלי זיהום אור, הסיפור הזה של אור מאוד משפיע על הירח, ויותר מזה, הטענה היא שאנחנו לא רק מסתנכרנות אחת עם הווסת של השנייה, אלא גם עם הירח. אז תראי איזה מנגנון, איזה מנגנון מדהים. ולמה זה ככה בכלל? כי נניח, ככה נייט מסביר את זה, אוקיי? בואו נזכור שזאת תיאוריה של נייט, אנחנו לא קובעות פה עובדות מציאות, אבל זו תיאוריה סופר מעניינת. אז אם אנחנו מניחות שכל הנשים בשבט אחד הן עכשיו לא פוריות, אז הגברים בעצם עלולים לפלוש לשבט ליד, אם אנחנו חושבות על תחרות של רבייה. אבל לא, כי כל הנשים באזור לא פוריות בערך באותם זמנים, ויהיו כן פוריות בערך באותם זמנים, ירח מלא, ירח חסר. עכשיו, מעבר לזה, זה גם מסתנכרן עם הזמנים המקובלים לצאת למסעות ציד, שזה כשהירח... האמת שאני לא זוכרת אם ירח... לדעתי ירח מלא זה וסת, וירח חסר זה ביוץ, ואז הזמנים של הציד זה מסתדר עם זה.

אלכסנדרה: את יודעת, אני חשבתי על זה, וכל התיאוריה מעלה בי את השאלה, איך גברים קדומים ידעו בכלל על פריון ושיש ימים של ביוץ? כי היום לאף גבר אין מושג, סתם, אני מכלילה, אבל את יודעת למה אני מתכוונת, במיוחד שאמרת שאין לנו את הסממנים לזה, כלומר לא ממש רואים משהו מיוחד, אז מה מנע מהם לפלוש ולנסות לשכב עם כמה שיותר נשים בלי קשר לביוץ?

אנא: כי אנחנו חושבות במונחים של עצמנו, שבהם אנחנו מתנהלים רק ברמה הזאת הרציונלית של, אוקיי, אם אני יודע שהן עכשיו לא פוריות, לא, יש לנו עוד כל מיני חושים, כל מיני יכולות. תחשבי שכשאנחנו חיים בלי... בא לי להגיד היגיינה, אבל אתן מבינות למה אני מתכוונת, שאנחנו חיים בצורה יותר טבעית, ויש... חוש ריח שלנו הוא אחר, חושים אחרים שלנו הם אחרים, וכל הדבר הזה. עכשיו, בעיניי, אגב, אחד הדברים הכי מעניינים פה, הכל פה מעניין בעיניי, אבל בעיקר זה... עד כמה הפרספקטיבה הזאת של נשים, באופן כללי, של תינוקות אדם, של צרכים של תינוקות אדם, של מה שנדרש כדי לגדל תינוק אדם וכו' וכו' וכו', עד כמה זאת הייתה לאורך ההיסטוריה פרספקטיבה שהיא נזנחת. הדבר הזה שהוא, בואי, בינינו, הוא הכי הכי חשוב שיכול להיות, הוא נדחק לגמרי לשוליים. אגב, עד היום, זאת לא תיאוריה שהיא מקובלת בעולם האנתרופולוגי, ולא רק היא. יש עוד תיאוריות מהקשת הזאת שמסתכלות רגע על מנגנונים ביולוגיים של גידול תינוקות בתור איזשהו מפתח להבנה של האנושות, והן לא מתקבלות יפה. אנחנו הרבה יותר נקבל תיאוריות שמדברות על תחרות, על הישרדות, דברים כאלה. והעולם האנתרופולוגי זה עולם עם המון המון המון תיאוריות, ורובן, וסליחה על האמירה המחלילה הזאת, אבל הן תיאוריות שהן מדברות על פרספקטיבה גברית כזאת, של תחרות, כוחניות וכו' וכו' וכו'. ולמרות שכשאנחנו מתבוננות על התנהלות של בני אדם בטבע, יש שם מעט מאוד סטרס בחיי היום יום, יש פיקים מטורפים של סטרס מאוד חזק, אבל רוב הזמן הוא לא קיים. זאת אומרת, החיים הם מאוד איטיים, מאוד נינוחים, ויש מעט מאוד תחרותיות. עכשיו, נראה לי שמילים הולמות לסיום, אני... יצא לנו פה פרק ארוך, אז בואי נתחיל לסיים אותו. שאנחנו לא נחזור, לצערנו או לא לצערנו, לא נחזור לחיות בשבטים, ואני בינינו לא חושבת שמישהי מאיתנו הייתה שורדת לאורך זמן בטבע, בטח לא את ואני. אבל אנחנו כן יכולות להתחיל לחשוב על עצמנו בתור מה שנמצא במרכז, באיזשהו מרכז, אפילו אם זה רק המרכז של עצמנו. אנחנו לא תופעה שולית וזניחה בעולם, אלא הכוח המניע של העולם.

אלכסנדרה: את יודעת, אנא, אני רוצה לסיים בתור קליטת השטן. הרי אנחנו לא באמת יודעות מה קרה שם לפני מאה אלף שנים, ואנתרופולוגיה בסופו של דבר היא הרבה פעמים ניסיון לחבר פאזל שחסרים בו המון חלקים, כן? כמו ארכיאולוגיה. ויכול להיות שמחר יבוא חוקר אחר ויפריך את קריס נייט, ויגיד שהכל היה בכלל אחרת, אבל, וזה אבל גדול, גם אם התיאוריה הזאת היא רעיון, יש לה כוח אדיר. היא מסבירה לנו שהרבה פעמים שאנחנו מרגישות בודדות וחלשות, אולי יש כאן איזושהי אי התאמה ביולוגית בין הגוף שלנו לבין מה שנדרש מאיתנו. ואולי כל החוויות הגופניות האלה הן נועדו, את יודעת, לעבור אותן ביחד ולא לבד. וכשאנחנו עוברות אותן לבד, הסטרס שלנו עולה בלי שנבין למה. אז נכון, אנחנו לא נחזור לחיות במערות, וטוב שכך. אני בעד אנטיביוטיקה ובעד מכונת כביסה, אבל כמו שאמרת, אנחנו אולי צריכות להחזיר את עצמנו למרכז, ולא בקטע של נשים להנהיג את העולם, ושוב אנחנו חוזרות לעניין של כוחניות ושליטה, אלא למרכז במובן של להקשיב לגוף שלנו ולנפש שלנו, ולהבין שאם קשה לנו, זה לא כי אנחנו לא מספיק חזקות, אלא כי אולי אנחנו מנסות לעשות עבודה של שבט שלם בזוג ידיים אחד. אז המסקנה הפרקטית שלי מהפרק הזה, זה לא דווקא לחפש את הירח המלא, אלא לחפש את השבט הקטן שלנו, את החברה, את השותפה, מישהי שתאפשר לנו להרגיש מובנת, שייכת וחלק מה, ומשהו שיאפשר לנו לחוש את המנוחה הזו שדרושה כדי לגדל בני אדם, וגם כדי לחיות ביותר נינוחות עם עצמנו, נכון?

אנא: נכון מאוד. זה סיכום מאוד מאוד יפה של הדברים, ואני חושבת שנסיים כאן. להתראות.

אלכסנדרה: להתראות.