הורות בהתפתחות הוא לא פודקאסט עם תשובות.
זהו פודקאסט עם שאלות: על הורות, על גוף ונפש, על לידה, הנקה, שינה, גבולות וקשר אנושי.
כותרת הפרק: פרק 21: פשפושים – מה זה ומי צריך את זה
בפרק זה נדבר על "פשפושים" – שיטה שבה הורים לומדים לזהות את סימני התינוק לצורך להתפנות, ולעיתים קרובות נמנעים או מפחיתים את השימוש בחיתולים. נבחן את ההקשר ההיסטורי של שיטות החיתול, את התפיסה החברתית של פשפושים, ואת היתרונות של טיפוח תקשורת טבעית ומודעות גופנית אצל ילדים.
**פרק 21: פשפושים – מה זה ומי צריך את זה?**
בפרק זה אנו צוללות לעולם המרתק של "פשפושים", או בשמו המקצועי "תקשורת סילוקית" (Elimination Communication). זוהי גישה הורית המעודדת הורים לזהות את סימני התינוק שלהם ולסייע לו להתרוקן מחוץ לחיתול. אנה, שיישמה את השיטה עם ילדיה, ואלכסנדרה, שלא, מנהלות דיון מעמיק על הרעיון, ההיסטוריה שלו והשלכותיו על ההורות המודרנית.
אנה מסבירה כי "פשפושים" היא למעשה גישה טבעית ואינטואיטיבית להיגיינת תינוקות, הדומה לאופן שבו תינוקות מתקשרים רעב. היא מדגישה כי בתרבויות מסורתיות רבות, תינוקות גדלים ללא חיתולים, והמטפלים לומדים לזהות את האותות שלהם לצורך הטלת שתן או צואה. גישה זו עומדת בניגוד להנחה המערבית הרווחת שתינוקות אינם מפתחים שליטה על הסוגרים עד שלב מאוחר בהתפתחותם. אנה משתפת כי ניסיונה עם תקשורת סילוקית היה עבורה "החתיכה החסרה בפאזל", ועזר לה להבין מגוון פרקטיקות תרבותיות, כמו למשל מדוע תינוקות מסוימים בתרבויות מזרחיות לובשים חולצות ונעליים אך לא מכנסיים.
השיחה מתייחסת לשאלה הנפוצה: "מהי המטרה" של תקשורת סילוקית? אנה מדגישה כי המטרה אינה השגת אבני דרך ספציפיות או "גמילה מחיתולים" מוקדמת, אלא טיפוח תקשורת עמוקה וקשובה בין ההורה לילד. היא מזהירה מפני הצבת יעדים נוקשים, שכן הדבר עלול להוביל לתסכול, ובמקום זאת מציגה את הפרקטיקה כהזדמנות ל"הורות קשובה" וללמידה טבעית על גוף הילד.
המנחות מתעמקות בהקשר ההיסטורי של שיטות החיתול. הן מציינות כי חיתולים חד-פעמיים הם המצאה יחסית חדשה (בני כ-70 שנה) ודנות בשיטות הקשות ששימשו ל"גמילה מחיתולים" בתרבויות המערביות לפני אימוצם הנרחב, כולל ריסון פיזי וענישה. הן גם נוגעות בהשפעתם של דמויות כמו ד"ר ברזלטון, אשר, בשיתוף עם תעשיית החיתולים החד-פעמיים המתפתחת, קידם את הרעיון שתינוקות אינם מפתחים שליטה על הסוגרים עד שלב מאוחר יותר, ובכך נרמל את השימוש הממושך בחיתולים.
הפרק עוסק גם בתגובות החברתיות לתקשורת סילוקית. אנה מתארת כיצד הורים המיישמים אותה עלולים להתמודד עם ספקנות ואף שיפוט, ולהיתפס כ"חריגים" או "מזניחים". היא משרטטת הקבלה לשינוי בתפיסות לגבי הנקה, ומקווה שתקשורת סילוקית תזכה באופן דומה לקבלה עם הזמן. המנחות דנות בתפיסה המוטעית שתקשורת סילוקית היא סוג של "אימון" או "פקודה-תגובה" ולא תהליך קשוב ואינטואיטיבי.
נקודת מפתח בדיון היא "חלון ההזדמנויות" להתחלת תקשורת סילוקית. אנה מסבירה שתינוקות מאותתים באופן טבעי על צרכיהם בחודשים הראשונים לחייהם, אך יכולת זו עלולה להיחלש כשהם לומדים להתעלם מתחושות אלו עקב שימוש מתמיד בחיתולים, במיוחד בחיתולים חד-פעמיים סופגים במיוחד הממסכים את הרטיבות. עם זאת, היא מבהירה כי היבט ה"הורות הקשובה" של תקשורת סילוקית יכול להיקלט בכל גיל, תוך התמקדות בלמידת קריאת רמזי הילד וכיבוד האוטונומיה שלו בתפקודי הגוף.
לבסוף, המנחות דנות בתפקידם של סוגי חיתולים שונים. אנה מבקרת בחריפות את החיתולים החד-פעמיים בשל נוחותם, שיכולה להפחית את המוטיבציה ההורית לעסוק בצרכי הסילוק של התינוק, ובשל יכולתם למסך רטיבות, המעכבת את יכולת הילד לקשר תחושות גוף עם פעולת הסילוק. היא מציעה שחיתולי בד, למרות שהם דורשים יותר מאמץ, יכולים לעודד באופן טבעי הורים לעסוק בתקשורת סילוקית, במיוחד עבור יציאות, שכן לרוב עדיף שהתינוק ישתמש בשירותים או בסיר מאשר לנקות חיתול בד מלוכלך. הפרק מסתיים בהבטחה להתייחס לשאלות מעשיות נוספות בחלק הבא.
דובר3: שלום לכולם. הפרק הזה הוא מוקדש לפשפושים, ואני אתחיל מזה שאני לא פשפשתי את הילדים שלי, ואנא כן, ולכן השאלות יבואו ממני וגם מכל ההורים, גם אימהות וגם אבות, שכתבו גם בשביל החלב וגם בהורות מחבקת ושאלו הרבה הרבה שאלות.
אנא: אני ארחיב לזה שמעבר לזה שפשפשתי את הילדים שלי, כמו ברוב הדברים שמעניינים אותי, נכנסתי לזה די לעומק. את מכירה את זה שפתאום את מבינה משהו שהוא כמו החתיכה החסרה בפאזל? אז ככה זה היה, פתאום מלא מלא דברים הסתדרו לי. למשל, תמונה שמוכרת לכל מי שהייתה בהודו, באותות גם תינוקות ממש קטנים שלובשים חולצה ונעליים, נכון? זו תמונה כזאת של המזרח בכלל, לא רק של הודו, והם בלי מכנסיים, ותמיד ההנחה האוטומטית זה שבגלל שהם עניים, נכון? אבל למה דווקא מכנסיים חסרות לכולם? למה דווקא שם לכולם נגמר הכסף? אז זה לא בגלל עוני, זה בגלל שהם גדלים בלי חיתולים, והם לוקחים את עצמם להתפנות הרבה לפני שהם יכולים להוריד ולהלביש מכנסיים ותחתונים בצורה יעילה. עכשיו, זאת רק דוגמה, כן? פתאום כל מיני דברים קטנים נפלו למקום שלהם. רוב הליוויים שלי, אגב, אחרי לידה, התחילו מאימהות שרצו לפשפש או לגדל תינוק בלי חיתולים בכלל, והן רצו שאני אלמד אותן, או איך שאני קוראת לזה, אני אחזיק לך את היד בתהליך.
אלכסנדרה: אז בואי נתחיל מהשאלה הכי פשוטה שאני כן יודעת את התשובה עליה, למרות שלא חקרתי את הנושא לעומק כמוך, והיא: מה זה בעצם אומר לפשפש תינוק? אני שאלתי בקהילה מה תרצו לדעת על פשפושים, ואחד האבות שאל מה זה אומר בעצם. עכשיו, לפי מה שאני מכירה, לפשפש זה אומר להחזיק את התינוק בתנוחה מסוימת כדי לעזור לו להתרוקן מעל סיר או כיור או אסלה, ויש סוגים של פשפושים, יש פשפוש מלא כשהתינוק לא לובש חיתול בכלל, יש פשפוש חלקי שבו חלק מהזמן התינוק בחיתול, או את פעולת ההתרוקנות עצמה עושים עם חיתול. אגב, אני ממליצה על זה ביוצי שינה כשאני רואה שהסיבה להתעוררויות, בדרך כלל לקראת הבוקר, היא זה שהתינוק רוצה להתרוקן והוא לא מתרוקן עד הסוף, אז אני אומרת תחזיקו אותו בתנוחת הפשפוש כדי לעזור לו אפילו בלי להוריד את החיתול. אז בואי נתחיל מכאן, מההגדרה של פשפוש.
אנא: ההגדרה, כמו ההגדרות באופן כללי, פחות מעניינת אותי כמו שאת מכירה אותי כבר, אני תכף גם אסביר למה. פשפושים זה בעצם הומונוטופיה, נכון? יש מילה כזאת, הומונוטופיה. מה זה הומונוטופיה? זו מילה שהומצאה לפי הצליל של הפעולה. איך אנחנו עושות בדרך כלל לילדים קטנים שעושים פיפי? פש פש פש פש פש כזה, נכון? אז מפה השם. עכשיו, למה ההגדרה לא משנה בעיניי? הרוב המוחלט של האימהות באזור שלנו לא יגדלו תינוק בלי חיתולים בכלל. זה על גבול הבלתי אפשרי, אני לא אומרת את זה בתור ביקורת אלא בתור הכרה במציאות. לקחת תינוק להתפנות כשהוא צריך, זאת פעולה טבעית כמו הנקה בעצם, אוקיי? ואנחנו מנסות לשחזר את הידע, או אולי יותר נכון אפילו להגיד את היכולת הבסיסית הזאת, מדברים כתובים, ממילים כתובות, וזה מאוד מאוד קשה. תארי לך שהיית צריכה ללמוד הנקה מרק לקרוא על הנקה, רק לקרוא. אין יועצות, אין מי שתראה, מי שתכוון, מי שזה, הנה קחי תקראי ותעשי. יצא לי לראות, אגב, בנפאל לא מעט פעמים, נשים שפשוט לוקחות את המנשא אחורה, נותנות לתינוק לעשות פיפי, ומחזירות למקום, הוא על הגב, כן? כל זה קורה כשהתינוק על הגב. וזה היה נראה לי על גבול הקסם, איך הן יודעות, איך אתן יודעות שיש לו פיפי? והן היו נורא צוחקות עליי, ומביאות לי דרך אגב בדיוק את הדוגמה הזאת של הנקה, איך את יודעת, how do you know that baby is hungry, איך את יודעת שהתינוק רעב? מבחינתן זה אותו דבר. ואני יודעת גם שבהרבה מקומות באפריקה, במקומות אחרים באסיה ככה, לא יצא לי לחזות בזה במו עיניי. אז על מה אנחנו בעצם מדברות? אנחנו נולדים עם שליטה בסוגרים, ואנחנו נולדים גם עם היכולת הבסיסית לתקשר את הצרכים שלנו עם ההורה שלנו. תינוקות מגיל לידה מסמנים, מסמנים במרכאות, כן? זה יכול להיות כל מיני דרכים של סימון, מתי הם צריכים להתפנות. וכל התורה בגדול היא ללמוד את הסימנים האלה ולקחת תינוק להתפנות. עכשיו יותר מזה, אנחנו לא רק לומדות מתי לתינוק יש פיפי או קקי, אנחנו גם עוזרות לתינוק ללמוד איך להתרוקן בצורה יעילה. ננסה להרחיב על זה עוד מעט, אבל בואי, ננסה להתקדם.
אלכסנדרה: השאלה שנשאלה הכי הרבה היא בעצם מה המטרה של הפשפושים, שזה הפוליטיקלי קורקט ללמה לעשות את זה לעצמך?
אנא: זה באמת הפוליטיקלי קורקט של זה. זאת ממש הרמה להנחתה, זה אין בודהיסטית. המטרה היא שאין מטרה. אחד המכשולים הכי גדולים שאנחנו יכולות לשים לעצמנו אם אנחנו מפשפשות תינוק זה להציב מטרות. וזה קורה לא מעט, כן? למשל שעד גיל שנה הוא יהיה כבר עצמאי סביב העניין, שלא יהיו פספוסים בכלל, שיאללה נגמור עם זה כבר, וכל הקשת הזאת. מה שהמטרות האלה מביאות זה בעיקר המון המון תסכול, כי לא ככה זה עובד. הורגלנו לחשוב על תהליכים בתור משהו שמתקדם באופן לינארי. אבל במציאות כמו שאנחנו יודעות וחוות את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, זה לא באמת עובד ככה, ובטח לא עם תינוקות. אבל אם אנחנו בכל זאת רוצות לדבר בשפה הזאת של המטרות, אפשר אולי לדבר על הקשבה לגוף, על למידה טבעית, על תקשורת, והקשבה מאוד מאוד בסיסית עם התינוק שלי.
אלכסנדרה: את יודעת, העניין הזה של מטרות ולמידה לינארית, זה משהו שמאוד מקובל גם בהנקה או בהאכלה בכלל וגם בשינה. השאלה הכי הכי נפוצה זה מתי הוא כבר התחיל לרווח את ההנקות שלו, כי יש איזושהי מחשבה שאם בגיל חודש הוא יונק נגיד כל שעתיים, אחר כך הוא יינק כל שלוש שעות ואז כל ארבע ואז כל חמש, וכולנו יודעות שזה לא עובד ככה, שלפעמים הוא יינק כל שלוש שעות ולפעמים יהיו ימים שבהם הוא יבקש לינוק ברצף ובמשך הרבה זמן, ואז פתאום הוא לא יינק חמש שעות ונתחיל לדאוג וזה חוזר על עצמו. ואותו דבר על שינה, מתי הוא כבר ישן לילה שלם? או הוא ישן לי כבר לילה שלם בגיל חודשיים או שלוש או לא משנה, אפילו גיל חצי שנה, ופתאום הוא הפסיק. מה הבעיה? איפה אני קלקלתי אותו? אוקיי? אבל בואי שנייה נחזור למציאות שלנו, אחת הביקורות שלנו על עיקרון הרצף הייתה שעם כל הכבוד לעיקרון הרצף, אנחנו לא יכולות לתרגם את הסביבה בשל שבט מאוד ספציפי לתרבות המערבית. ומה שמעניין אותי זה האם פעם היה מקובל לפשפש גם בעולם המערבי, ואם כן אז באיזה שלב הפסקנו לעשות את זה?
אנא: בואי נגדיר מה זה פעם. חיתולים חד פעמיים קיימים בערך 70 שנה. לפני זה בארצות אירופה וארצות הברית היו לנו חיתולי בד. ההיסטוריה שלהם, אגב, היא די מזעזעת. למשל בצרפת היה נהוג להחליף חיתול לתינוקות פעם בכמה ימים. כאילו באמת, סיפורים קשים. לא ניכנס אליהם. אבל ההיסטוריה של חיתולים זה נושא באמת מעניין. כמובן שחיתולים זה עניין מערבי, ובזמן שלמשל בצרפת, כמו שאמרנו, החליפו חיתול כל כמה ימים, באפריקה ובאסיה של אותן שנים, התינוקות זכו לגדול בהקשבה על הצרכים הבסיסיים שלהם. זאת אומרת שהם הסתובבו חצי ערומים או ערומים לגמרי, ולקחו אותם להתפנות כשהם היו צריכים. אבל גם במדינות שהשתמשו בהם בחיתולים, היה נהוג להוריד חיתול מתי? את זוכרת? בגיל חצי שנה, שנה, שנה וחצי? אבל היו עושים את זה בדרכים מזעזעות, באמת מזעזעות. אסירים למשל, אסירים של התינוקות, היו מגיעים עם רצועות קשירה כאלה, והיו קושרים את התינוק לסיר עד שהוא לא יעשה. ככה המוצר היה נמכר, כן? זה סיר עם רצועות. היו מענישים על פספוסים. כולנו מכירות את התמונות של הגני ילדים מברית המועצות של מלא פעוטות שיושבים על סירים, הם פשוט היו צריכים לשבת עד שיעשו. גם העניין הזה, דרך אגב, של סדר יום, הדעה הרווחת, והיא אגב לא בלתי נכונה, שאם נשלוט בסדר יום נוקשה, אפשר לגרום ליציאות לקקי בעצם להיות באותו זמן יום אחרי יום, בעצם כדי לדעת מתי לקשור את התינוק לסיר.
אלכסנדרה: תקשיבי, אני זוכרת את שעת הקקי של הגן, הגן הסובייטי, כן? זה היה נוראי. כולם חייבים לעשות, אחרת את נשארת תקועה שם, וגם אם עשית, את יודעת, כולם מחכים. זה קקי קבוצתי. ולעומת זאת גם הייתה בצהריים שעת שינה, ואת חייבת לשכב במיטה, גם אם את לא ישנה, אסור לקום. אגב, וזה היה קיים גם עד גיל חמש, אוקיי? לא עד גיל שלוש. וברוסיה זה היה נקרא שעת שקט, ולפעמים גם שעת מוות. וזה נשמע מאוד הגיוני, כן? לקרוא לשעת מנוחה במילים האלה. כמות הילדים שהשתינו על עצמם, וגם עשו צרכים על עצמם, ואני מדברת על ילדים בגיל ארבע, חמש, כי הם פחדו לקום ולצייץ, הייתה עצומה. תחשבי איזה טראומה, שאני מדברת על זה ונזכרת בכל הפרטים, כולל איפה המיטה שלי עמדה ואיפה השירותים היו. את שמעת את הבום? היה איזה בום פה? אה, אוקיי, אז אמרו לי שהכל בסדר וזה בומים שלנו. איזה כיף, רק פרקים בישראל. גם אצלך היו בומים? לא? Anyway, אז אני נזכרת בכל הפרטים האלה, כולל איפה המיטה שלי עמדה ואיפה השירותים היו ואיפה המטפלות ישבו בזמן הזה. ואגב, אני זוכרת את עצמי עושה פיפי והגננת לוקחת אותי להתקלח, היו שם גם מקלחות, וכל הזמן הזה היא אומרת לי כמה אני לא בסדר ואיך ילדה כזאת יכלה להרטיב את עצמה ואיך לא התאפקתי עד סוף שעת המוות הזאת. ואני מסננת לעצמי מנטרה, איזה יופי שאמא הביאה לי תחתונים להחלפה, איזה יופי שאמא שלי הביאה לי תחתונים. נשבעת לך, אני רבע שעה חזרתי על המנטרה הזאת רק כדי לא לשמוע את זה שהיא גוערת בי. בקיצור, באמת חוויה נוראית.
אנא: אז את מבינה, אנחנו מדברות על פרקטיקות מהסוג הזה. ועד היום, אגב, כשמדברים על הנזקים של גמילה מוקדמת, מתייחסים לזה, לפרקטיקות מהסוג הזה. אז אפשר להבין למה מדובר פה בנזקים, נכון? פרויד, אגב, עבד בתקופה שזאת הייתה הדרך היחידה לגדל ילדים, הוא לא הכיר משהו אחר. זאת אומרת, כשאנחנו קוראים על השלב האנלי שהוא מדבר עליו, צריך לקחת בחשבון שזה מה שתינוקות ופעוטות וילדים קטנים עברו. עכשיו, בסביבות שנות החמישים קם פתאום רופא ילדים בשם דוקטור ברייזלטון, ואני אומרת פתאום במרכאות, כן? כי זה לא היה פתאום. פאמפרס הייתה חברה מתחילה באותה תקופה, והם גייסו אותו לפרסומות שלהם. עכשיו, דוקטור ברייזלטון הביא איתו חידוש גדול באותה תקופה, שלא חייבים להוריד חיתול בגיל קטן. אז כמובן שזה מצד אחד שירת את החברה שבשירותיה הוא עבד, כי הם התחילו לייצר חיתולים במידות יותר ויותר גדולות. ומצד שני, אם נתייחס, כן? לשיטות האיומות שהיו נהוגות באזורים האלה באותה תקופה, זה גם עשה טובה מאוד גדולה להרבה מאוד פעוטות, שפשוט במקום לעבור את העינויים שסיפרת לנו עליהם עכשיו, שמו להם חיתול. עכשיו, אם תדברי עם רופא ילדים ממוצע היום, הרוב יגידו לך שאנחנו מתחילים לפתח שליטה בסוגרים, ורוב מה שעשיתי סקר פעם בין רופאי ילדים, הם יגידו שאנחנו מתחילים לפתח שליטה בסוגרים סביבות גיל שנה וחצי, וזה לא נכון. אבל זה עבד, כן? זאת התיאוריה בעצם של דוקטור ברייזלטון. וכמו עם הפורמולות, אגב, כשיש אינטרס כלכלי לדחוף משהו, אפשר למכור אפילו שירותים שאנחנו לובשים על עצמנו.
אלכסנדרה: אהבתי, שירותים לבישים. צריכה למכור את הסלוגן הזה לפאמפרס. אני חושבת שכולנו יודעים איך החברה שלנו מתייחסת לחיתול, זה הכרחי, זה נוח, אי אפשר בלעדיו. כאמור, גם אני השתמשתי בחיתולים, לא על עצמי, על הילדים שלי, וזה בהחלט היה נוח. אבל את יודעת, בואי נתעסק בפשפושים. איך החברה מתייחסת לפשפוש? חברים קרובים, המשפחה שלך, אנשים זרים ששמעו על זה או ראו אותך חס וחלילה מפשפשת במהלך היום?
אנא: אז זה ממש חס וחלילה, לפחות בהתחלה, כי מתייחסים אלייך כמו לחייזר. זה לא מאוד מוכר אצלנו, כמו שאתן מבינות, אבל הולך ונהיה, זה הולך ונהיה יותר ויותר מוכר. אני מקווה אגב שהתהליך יהיה דומה למה שקרה עם הנקה, לפני 30 שנה, 30, תקני אותי אם אני טועה. לדבר על הנקה בלעדית, זה היה נשמע כמו מדע בדיוני, אי אפשר רק להניק תינוק, נכון? אז אני מקווה שגם פה יהיה תהליך דומה. עכשיו זה קטע, כי אחד המחסומים הגדולים אצל אימהות שמתחילות לפשפש, זה בדיוק זה. יש ממש שלב שמסתירים את זה, שלא יודעים איך להסביר לסביבה, שלא נעים לי, של איך להתנהל עם זה בבתים של אחרים, כל העניין הזה. והתגובות מגוונות, כי יהיו מי שמאוד יתעניינו, יהיו מי שממש נדהמים מהעניין. יש מי שיגידו לך שאת מענה את התינוק, ותני לו לעשות בחיתול כמו תינוק נורמלי, תנחשי מאיזה שפה זה תורגם. הרבה פעמים חושבים שזה גם תהליך של אילוף, שאת מלמדת תינוק לעשות פיפי לפי פקודה. כן, כי בדרך כלל עושים איזשהו צליל, ואז חושבים שכל פעם שהוא שומע את הצליל, זה עושה פיפי. וזאת התורשה שלנו מכל השיטות הנפלאות, אני אומרת נפלאות במרכאות, כן? להורדת חיתול, מה שדיברנו עליו לפני רגע, והמחשבה היא בעצם שזה אותו תהליך. עכשיו אנחנו לא יודעות את זה, אבל בטבע שלנו אנחנו יצורים מאוד מאוד נקיים. אנחנו תמיד אומרים את זה על חתולים, אבל גם אנחנו, התינוקות לא רוצים לעשות על עצמם קקי. הרבה תינוקות, אגב, שגדלו עם חיתול, לומדים לעשות קקי בעמידה. את מכירה את התופעה הזאת? כי ככה זה פחות נמרח עליהם, בחיתול. הרבה פעמים תינוקות שכבר זוחלים, והם בלי חיתול, הם יזחלו מהפיפי שלהם בעצמם, אם העורף פספס אותם בעצם. זה קורה באופן טבעי, זה לא משהו שמישהו מלמד. ואני אוסיף פה אנקדוטה, הבן זוג שלי, יואבי, כל כך התלהב מההתחלה, כשהתחלנו לפשפש, ואני אומרת התחלנו, כאילו הוא עשה משהו, הוא לא עשה כלום. אני התחלתי לפשפש את הבת הראשונה שלנו, והוא ממש רצה לספר את זה למישהו, והבן אדם היחיד שהוא נתקל בו באותו יום, זה היה טכנאי מזגנים. אז הוא סיפר לו בהתלהבות שהילדה היא אפילו בלי חיתול, ותארי לך את אותו טכנאי מזגנים שהסתכל עליו במום, ואמר שלדעתו זאת הזנחה. זה לגבי התגובות של הסביבה.
אלכסנדרה: טוב, תשמעי, את אומרת שהתקדמנו עם הנקה, אבל את יודעת, התקדמנו עם הנקה עד גיל חצי שנה. אולי התקדמנו בחלק מהמקרים עד גיל שנה, אבל שם זה נעצר. כל מי ששומע שהילדים שלי ינקו עד גיל ארבע, נכנס להלם. וזה גם סוג של... ולגבי הזנחה, כן, עזבי שנייה את ההנקה, זה הזכיר לי כשהבת שלי הלכה יחפה מהפארק לבית, ואז איזשהו גבר מבוגר, לא מאוד מבוגר, אבל מבוגר, פנה אליה ואמר לה משהו בכזה חצי צחוק, מה, לאמא אין כסף לקנות נעליים? ועזבי שנייה את העניין הזה, שזה בכלל לא חוקי, אגב, לפנות לילדים זרים, היא גם נבהלה, כי היא לא מכירה אותו, והיא רגישה, ותכל'ס, זו תגובה הגיונית של כל בן אדם, גם לא רגיש מאוד. ואז אני אמרתי לו, לא, אין כסף, אתה רוצה להעביר? ולא צחקתי, אמרתי את זה עם פרצוף רציני, הוא הסתכל עליי כאילו אני משוגעת, והלך, ומי מאיתנו משוגע? אני אשאיר לצופים שלנו להחליט. אבל בואי נמשיך קצת לפרקטיקה. האם יש חלון הזדמנויות להתחיל פשפושים, או שאם לא התחלנו בגיל מסוים, זה כבר אבוד, ועדיף לעבור להפסקה מוקדמת מחיתול, או פשוט מתי שהילד ירגיש שהוא מוכן?
אנא: כן ולא, שזה כזה פוליטיקלי קורקט, אבל בואי נסביר רגע. בגדול, תינוקות מסמנים את הצורך שלהם להתפנות בארבעת החודשים הראשונים לחייהם. אחרי זה הם לומדים, אנחנו מלמדות אותם את זה, כן? אנחנו לא יודעות שאנחנו מלמדות את זה, אבל הם לומדים, שלא צריך להתייחס לתחושה הזאת בגוף, ובטח לא לקשר אותה למשהו. חיתול חד פעמי, נכון? דיברנו על חיתול חד פעמי, מה הבעיה איתו? אחת הבעיות הגדולות זה שלא מרגישים רטיבות. אז כל העניין הזה של למידה, של סיפה ותוצאה, לא ממש עובד. אין למה לקשר, הרגשתי משהו בגוף, ואז קרה כלום. עכשיו, קורה פה דבר מאוד מעניין, כי בעצם תינוקות שגדלו עם חיתול, מאבדים את השליטה הטבעית שלהם בסוגרים. הם נמצאים כל הזמן במין מצב פתוח כזה, במרכאות, כן? עושים כל כמה דקות קצת פיפי. בטח יצא לכן לראות את זה כשהורדתן חיתול. כאילו הפאות כל הזמן דולף. את זוכרת שלב כזה? עכשיו, זה לא המצב הטבעי. תינוק בלי חיתול או תינוק מפושפש, עושה פיפי בתדירות הרבה יותר נמוכה, ובכמות יותר גדולה, כבר בגיל כמה חודשים. עכשיו, למה אני אומרת שזה כן ולא? כי לפשפושים יש עוד שם. זה נקרא גם הורות בקשב, או באנגלית Elimination Communication. למי שרוצה לחפש, דרך אגב, באנגלית יש הרבה חומר כתוב על זה, בעברית פחות, אני כותבת על זה לא מעט. מה זה Elimination Communication? זה תקשורת הפרשות, הורות בקשב לדעתי נשמע הרבה הרבה יותר יפה, וזה גם מתאים. עכשיו, את החלק של הקשב אפשר לעשות גם אם הורדנו חיתול בגיל שנתיים. את מבינה למה אני מתכוונת, נכון? לא לנסות לאלף פעוט לעשיית צרכים, אלא ללמוד להקשיב לו, לסימנים שלו, ויש סימנים. גם בגיל שנתיים, כשמתאפקים עם קקי, זה מכניס אותנו לסטרס מסוים, כמו שכולנו, כולנו יודעות על עצמנו. הרבה פעוטות פתאום יתחילו לדבר באוטוסטרדה, לדבר מהר כזה, כשהם צריכים לשירותים. אפשר ללמוד לזהות את זה. איך להוביל את התהליך, מצד אחד, ולכבד את האוטונומיה, את האפשרות של הפעוט, גם בגיל שנתיים, גם בגיל שלוש, להחליט על הצרכים שלו, ועדיין להוביל אותו בעת ובעונה אחת.
אלכסנדרה: את יודעת, זה הזכיר לי באמת שגם בהנקה, הרבה אימהות בתחילת הדרך חושבות מה זה הנהגה לפי דרישה. כשהתינוק שלי מתחיל לבכות, אז אני מציעה לו לינוק. אבל בבכי זה כבר סימן סופר מאוחר להתחיל הנקה. יש בערך איזה תשעה סימנים לפני. וככה זה כמעט בכל הצרכים, וזה ממש מדהים, במיוחד כי בשלב הראשון, הסימנים האלה הם לא מודעים. הגוף מראה מה הוא צריך, עוד לפני שהתינוק יודע ובאופן מודע מבקש מאיתנו. ואם אנחנו נהיה פנויות ללמוד את זה, זה יקל על ההורות. ואז גם אינטואיטיבית, את יודעת, את עושה משהו וכולם אומרים, איך ידעת שזה מה שהוא צריך? או אפילו יגידו לך, חכי עד שהוא יגיד לך שהוא צריך את זה, מה את קופצת עליו? שזה כבר פחות יפה. ולגבי להוריד חיתול, הבן שלי הוריד חיתול בגיל שנה ועשר, ואני אגיד שבגיל שנה ושמונה הוא כבר רצה, הוא אמר לי את זה. מה זאת אומרת, הוא אמר? הוא התחיל להוריד את החיתול. אבל זאת הייתה תקופה קצת קשוחה עבורי, ואני לא ממש זרמתי עם זה. אפרופו הובלה בגישה היקשרותית, לא הקשבתי לצרכים שלו, אבל לי היו צרכים אישיים שגברו על הצרכים שלו. בגיל שנה ועשר הוא פשוט הוריד אותו, ואז הוא עשה פיפי שלוש פעמים לא במקום מתאים, ברחבי הבית. בפעם השלישית ראיתי והראיתי לו איפה כן, וזהו. את יודעת, הוא לא עשה יותר באף מקום אחר, חוץ משירותים. ושני הילדים שלי, אגב, לא כל כך אהבו סיר, הם שניהם... כאילו, הוא אמר, מה, אני גדול, אני רוצה כמו כולם. אם אלה עושה ועשלה גם אני, וככה זה נגמר. אז זה מדהים. הוא הכריח אותי להקשיב לו בקיצור אוז. כל הכבוד לו. עכשיו, רציתי לדעת האם זה משנה אם משלבים את הפשפוש עם חיתול חד פעמי או רב פעמי, כי אני רואה שבאמת הרבה פעמים אומרים שעדיף רב פעמי, אבל אני לא לגמרי הבנתי למה.
אנא: אז בואי אני אספר לך. בגדול, חיתול חד פעמי זה חרא גדול. באמת, זאת השמעה, המצאה שנשמעת כמו קסם, וכנראה שבשימוש מושכל היא יכולה באמת להיות כמו קסם, אבל כמו עם הרבה דברים אחרים, משהו התקלקל לנו בדרך. מה שקורה עם חיתול חד פעמי זה שאין שום תחושה של רטיבות. עכשיו, מפרסמים לנו את זה בתור משהו מאוד טוב, נכון? כי אנחנו חושבות שתפרחת חיתולים וטוסיק אדום הם מצב נתון של תינוק, ולא תוצאה של הבחירות שלנו, כמו לשים חיתול. אז עדיף כמובן שהוא יהיה יבש, וננסה למנוע את כל העניין הזה של התפרחות. עכשיו, חיתול חד פעמי, כמו שאמרתי קודם, הוא מחרב את היכולת הבסיסית שלנו לקשר בין סיבה ותוצאה. הרגשתי משהו בגוף, ואז יש רטיבות וחום. בחד פעמי אין את זה. יש, אגב, גם חיתולים רב פעמיים, חיתולי בד שהם סטיי דריי, ואז מבחינת חוסר התחושה, זה אותו דבר כמעט כמו חיתול חד פעמי. אבל יש עוד אלמנט שהחיתולים החד פעמיים מביאים איתם, וזה כמו שאמרת בהתחלה, זה מאוד מאוד נוח להורה. למה זאת בעיה? כי אין לנו שום מוטיבציה להתעסק עם זה, עם הדבר הזה, עם הצרכים של התינוקות שלנו, עד שלא חייבים. כמה הורים את מכירה שמחכים עד לגן עירייה, שאז ממש חייבים כבר להוריד חיתול, וזה גיל שלוש. זה מטורף ללמד ילד לעשות על עצמו צרכים במשך כל כך הרבה זמן. ועם חיתולי בד, לעומת זאת, המוטיבציה היא הפוכה. בהתחלה זה די קל, אבל כמה שהזמן עובר, פחות ופחות בא לך לשטוף קקי מהחיתול לפני כביסה. והרבה הורים מגיעים לפשפושים, או לפחות לפשפושים רק לקקי, זאת אומרת רק לקחת את התינוק לעשות קקי, בדיוק מהסיבה הזאת, כי את לא רוצה לשטוף את זה מהחיתול. יותר קל שהוא פשוט יעשה את זה בעסלה, בסיר, בכיור, ואז זה פשוט בא בצורה טבעית.
אלכסנדרה: את יודעת, אני מההורים האלה שהורידו חיתול רק לקראת גן עירייה, אלה הורידה חיתול בגיל שלוש, והיא גם לא כל כך רצתה, היא לא זרמה עם העניין הזה, שזה מאוד הפתיע אותי. כלומר, איתן תמיד התלונן שיש לו קקי או פיפי, הוא רצה שנחליף לו חיתול גם אחרי פיפי בודד, ולאלה זה לא כל כך הפריע אף פעם, אני תמיד תהיתי למה, כי הייתי חושבת שילדה שרגישה למגע, ויש לה רגישות כזאת, אז גם באזור הזה זה יציק לה, אבל בצורה מאוד מפתיעה זה לא. היא גם לא הייתה מתעוררת, לא מפיפי ולא מקקי, ואיתן כן, וזה לא כי אני לא שמתי לב. כלומר, נכון, לפעמים אנחנו יודעים שהילד מתעורר, אבל אנחנו לא מבינים שזה בגלל הצרכים. אז אלה לא הייתה מתעוררת, היא גם ככה הייתה ישנה מאוד חזק בלילה. אז זה תמיד הפתיע אותי, אני לא יודעת איך להסביר את זה, אם לך יש רעיונות אני אשמח לשמוע, אבל אני באמת מצטערת שלא יצא לי לחקור ספציפית על פשפושים. אני כן התלבטתי לגבי חיתול חד פעמי ורב פעמי, עשיתי סקר עם בעלי, כמו שאנחנו תמיד עושים, אנחנו לוקחים כל אחד צד אחר, גם אם אנחנו לא מסכימים איתו, ומחפשים יתרונות וחסרונות, ובסוף הגענו למסקנה שאנחנו לא רואים יתרון גדול ברב פעמי, וכן רואים חסרונות. אולי היום הייתי חושבת אחרת. יש מצב, אגב, שהייתי זורמת יותר על פשפושים, זה נורא מצחיק. זה מה שיש לי לספר על עצמי. אבל יש לך משהו להגיד? איזה מחשבות על למה לאלה זה לא הפריע? כלומר, באמת, אני לא זוכרת שהיא פעם זה הפריע לה לעומת איתן, שאולי בגלל הסיבה הזאת הוא הוריד את החיתול בגיל, כאמור, שנה ועשר, וגם הוריד אותו בהצלחה, פשוט לא רצה אותו.
אנא: את יודעת, זה מעניין, אבל הרבה הרבה ילדים, דווקא ילדים רגישים, לא רוצים להוריד את החיתול. ואני חושבת שזה דווקא קשור לאיזושהי רגישות לשינויים. כי יש פה משהו שהוא כבר מוכר, ובטוח, אולי הוא לא הדבר הכי נעים בעולם. אבל מכירים אותו, אני נתקלת בזה כל הזמן, אני לא מצאתי על זה, כן, מן הסתם אין איזה, לא מצאתי לפחות איזה מחקר או מישהו שכתב משהו קצת יותר מדעי בנושא. אבל לגמרי לגמרי מהניסיון שלי, ילדים רגישים די מתנגדים להוריד חיתול, בעיקר כיוון גיל שנתיים ובטח גם הלאה. וגם בדרך כלל יש הרבה יותר את העניין הזה של להתאפק, של להתאפק עם קקי, וזה, נו, אנחנו מבינות, זה מגיע מהמקום הזה של שליטה, של להחזיק משהו. ילדים רגישים אוהבים to control, כמו האימהות שלהם.
אלכסנדרה: ספרי לי על זה. לא, העניין עם השליטה וחוסר רצון להחליף מצב קיים, את זה אני מבינה. אני תוהה למה זה לא העיר אותה. כי באמת, ברוב המקרים, אי אפשר לעשות צרכים מתוך שינה עמוקה, ואז אנחנו יוצאים לשינה שטחית ומתעוררים, ואני רואה את זה אצל המון תינוקות שאני מלווה, ואז אני אומרת להם, תנסו לפשפש ולראות אם באמת יוצא פיפי, ואז כנראה זה זה, ואצל איתן זה לגמרי קרה, אצל אלה לא. וזה אחד הדברים המעניינים בהורות, לא על הכל אנחנו נקבל תשובות, וגם זה בסדר. עכשיו תשמעי, יש לי המון שאלות פרקטיות, כמו איך לפשפש תינוק ניובורן עטוף בשכבות בחורף, כי אי אפשר להלביש אותו בחולצה ונעליים בלי כלום, וגם מה עושים בהתחלה, ממש בהתחלה, כשלא מבינים את הסימנים, ואיך מתנהגים אצל חברים, ועוד הרבה הרבה שאלות. אני אשאיר את כולם לפרק הבא, אז תחכו בסבלנות, ואנה תענה על הכל. להתראות.
אנא: להתראות.
אנו משתמשים בעוגיות וטכנולוגיות אחרות (להלן "עוגיות") על מנת לשפר את האתר שלנו. מלבד העוגיות ההכרחיות, אנו מעוניינים להשתמש בעוגיות (1) כדי ללמוד אודות אופן הפעולה של האתר שלנו והשימוש בו, לרבות מידע סטטיסטי חוצה אתרים, (2) כדי להעמיד לרשותך יותר שימושים והתאמה אישית (3) כדי לספק עבורך אינטראקציות באמצעות הרשתות החברתיות ו-(4) למטרות מיקוד ושיווק. בלחיצה על "קבל הכול", הנך מסכים לשימוש בכל העוגיות ובעיבוד הנתונים המקביל העשוי לכלול מידע מהדפדפן שלך וכתובת IP וכן למסירת מידע אישי לצדדים שלישיים כמתואר בהרחבה במדיניות השימוש בעוגיות/מדיניות הפרטיות שלנו. למידע נוסף, קונפיגורציה ועל מנת להסיר את הסכמתך, אנא לחץ על "העדפות לגבי עוגיות".